השבוע זה הוא השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת. על השיח הבינדורי בין הורים ומורים לילדים ותלמידים בסוגיה זו שוחחנו עם יונינה רובינשטיין, מנהלת תחום מיניות במכון באר אמונה המעביר סדנאות מוגנות ברשת לילדים ובני נוער.
האם הפער בין עולמם של המבוגרים ומה שהמבוגרים יודעים על מה שקורה אצל הילדים ומה שהם מוכנים ויודעים איך לדבר עליו, בעיקר בציונות הדתית, הוא פער גדול ברמה שמונעת שיח רלוונטי בין הצדדים? רובינשטיין קובעת כי "הפער קיים באופן רוחבי בכל החברה. יתכן וזה שונה בציבור הציונות הדתית בגלל ההיכרות של המבוגרים עם המרחבים הדיגיטליים שבהם הנוער נמצא. יש מבוגרים שלא נמצאים באפליקציות ובסדרות שבהן הילדים שלהם נמצאים".
במציאות שכזו נדרשים הורים להיות מעורבים, אך הם לא באמת יודעים במה עליהם להיות מעורבים וכיצד לעשות זאת. רובינשטיין מציינת בדבריה גם את טענה לפיה מדובר במקומות שאינם ראויים להיות בהם כדמויות חינוכיות, מה שמחזק את הפער וכך "אין שם נוכחות מבוגרים זה כמו להסתובב בג'ונגל שבו רק ילדים ונוער נמצאים והמבוגרים לא נכנסים אליו".
"אנחנו מסבירים את חובת המודעות של הורים למרחבים הדיגיטליים שבהם הילדים נמצאים, כחלק בלתי נפרד מהחיים. זה שנתעלם לא יגרום לזה להיעלם", אומרת רובינשטיין הסבורה כי כאשר קיימת ידיעה, עוד לפני הנוכחות עצמה באותם מרחבים דיגיטליים, הדבר מאפשר לבחון דרכי התמודדות המותאמים לכל משפחה ולכל מארג ערכים.
"הורים לא צריכים לשחק ברוגלות כדי להבין את המשמעות וכדי לומר לילדים אמירות ערכיות וחינוכיות וכדי להציב גבולות, אבל אם ילד משחק במשחק כלשהו בטלפון או נמצא באפליקציה מסוימת, אנחנו ממליצים להורים להכיר את העולם שלהם. הקשר שלנו הוא שיוצר את היכולת לחנך וכשילד ירגיש שאנחנו מתעניינים במה שקורה אצלו ולא רק באים להטיף לו ושיש לנו סקרנות להכיר את העולם שלהם, זה יאפשר לנו להגיד דברים שיתיישבו על הלב".
לשאלתנו אם המתכון לסוג כזה של שיח הוא התעניינות גם ואולי קודם לכן בתכנים אחרים, כאלה שאין בהם בעייתיות, ומתוך כך תיווצר תחושת האכפתיות, משיבה רובינשטיין ואומרת כי "יש פתחים שונים, וכל הורה ומורה ימצאו את הפתח המתאים להם ולקשר שלהם".
"אנחנו מזהים במחקר ובשטח כמה אלמנטים שפוגעים בילדים. האחד הוא התוכן והשני הוא משך הזמן שנמצאים במרחבים הדיגיטליים, במיוחד בגילאים צעירים אנחנו רוצים לאפשר התפתחות מוחית תקינה, וכשנמצאים במרחבים דיגיטליים זה יכול לפגוע מעצם השהות. אנחנו רוצים לחנך את הילדים גם למנן את השהות וגם להשתמש בתכנים שמיטיבים איתם ותואמים את עולם הערכים של הבית והמוסד החינוכי".
כדי להגיע ליכולת הזו הדברים עוברים דרך מודעות וקשר, "לדעת מה הילד עושה בזמן המסך שהוא מקבל. האם זו סדרה שהוא רואה, אפליקציה, התכתבות, ואם זו התכתבות האם הם יודעים את כללי המוגנות במרחבים הדיגיטליים, איזה סרטים וסדרות הם רואים", ומאחר וניתן לשער שהילד לא יספר על התכנים הבעייתיים שהוא צורך, אלא רק על תכנים לגיטימיים, מציעה רובינשטיין להורים להשתלב ולהיות איתם באירוע הדיגיטלי, "טיפ אחד הוא לקבוע דייט דיגיטלי, גם בלי לקרוא לזה כך. פעם בשבוע לשבת עם הילד ולחוות יחד אתו את הסדרה או את המשחק שמשחקים. תוך כדי שרואים יחד, לא לפתוח בהרצאה חינוכית על מה שמתאים או לא מתאים למשפחה שלנו, אלא לפתח חשיבה ביקורתית מתוך סקרנות ולא מתוך שיפוטיות. זה דורש עבודה פנימית של ההורים".
בהקשר זה מציינת רובינשטיין כי "אחת הפגיעות שיכולות לקרות ככל שצופים בתכני הרשתות היא עיצוב תפיסת עולם פוגענית בעקבות הצפייה. נערות שחשופות לדוגמניות ולפילטרים ברשתות החברתיות זה פוגע בדימוי העצמי ובערך העצמי שלהן ומייצר דיכאון וחרדה. אז להיות איתה ולדבר על כך שכולן שם משתמשות בפילטרים, ומה היא חושבת על כך. לשאול ולפתוח שיח ולא לנאום נאומים חוצבי להבות".
לקראת תום הדברים שאלנו את רובינשטיין אודות הסינון שכמעט ולא הזכירה בדבריה. האם תם עידן מנגנון הסינון הטכנולוגי? "ממש לא. הסינון הוא בסיס מבחינתנו. אם אמרנו שהמרחבים הדיגיטליים זה כמו ילדים בג'ונגל ללא מבוגר אחראי, אז הסינון הוא פילוס שביל בג'ונגל הזה. הרבה פעמים ילדים לא רוצים סינון, אבל הסינון מאפשר גם הגבלת זמן וגם הגבלת תוכן, זו התוויית שביל של הדרך הבטוחה".
עם זאת היא מציינת כי לא די בסינון: "הסינון היום לא מספיק. בני נוער יודעים לעקוף סינונים ולפרוץ אותם, ולכן דרושה גם עבודה חינוכית על הצורך בסינונים וגם דוגמא אישית של המבוגרים. סינון הוא חובה לכל נער ונערה שיש להם טלפון לבד מחינוך לערכים והמיומנויות במרחבים הדיגיטליים".