ד"ר אריה בכרך מתייחס בטורו לדבריו של גל הירש, שטען בריאיון כי ההפגנות בקפלן הזיקו למשא ומתן שניהל לשחרור החטופים.
לדברי בכרך, טענתו של הירש מבוססת על היכרותו הישירה עם ניהול המשא ומתן, ולכן יש לה משקל מיוחד. הוא מציין כי הירש היה מודע להשפעות האפשריות של המחאות על התהליך הרגיש, וכי ביקורתו נובעת מהערכת מצב מקצועית ולא משיקול פוליטי.
בכרך טוען כי מטרת המחאה לא הייתה קידום שחרור החטופים, אלא מאבק פוליטי ממוקד נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, במסגרת מאבק זה הופעל לחץ גם על משפחות החטופים, שחלקן מצאו עצמן נסחפות, לשיטתו, לשיח פוליטי שלא בהכרח שירת את עניינן.
לדבריו, עם פרסום דברי הירש, חלק ממשפחות החטופים הביעו פגיעה ודרשו את התפטרותו. בכרך מדגיש כי בהאשמות שהשמיע הירש נכללה גם ביקורת ישירה על התקשורת, שלטענתו שיתפה פעולה עם מחאת קפלן והובילה קו תקשורתי חד־צדדי.
לטענתו, בעקבות הביקורת הזו התגייסו כלי התקשורת למסע שנמשך מספר ימים, שמטרתו הייתה להכפיש את הירש ולדרוש את סיום תפקידו. בכרך מציין כי המאבק התקשורתי נוהל בעוצמה חריגה, גם לאחר שהובהר כי אין עוד חטופים או שבויים, ולפיכך להתפטרות אפשרית אין משמעות מעשית.
עם זאת, בכרך מבקר את אופן הסיקור התקשורתי, שלדבריו חזר והדגיש דרישות להתפטרות מצד חלק ממשפחות החטופים, תוך מתן במה נרחבת לנציגיהן. הוא מציין כי רק פעם אחת הובאה בהרחבה עמדת משפחות מפורום הגבורה, שהודו לגל הירש על פועלו.
בהמשך טוען בכרך כי פעילי מחאת קפלן זוכים, לשיטתו, למימון מגורמים פרטיים מהארץ ומחו"ל, בעוד כלי התקשורת הציבוריים ממומנים ממשאבים לאומיים ומכספי הציבור. לדבריו, מצב זה יוצר עיוות שבו הציבור נדרש לממן סיקור שפועל נגד עמדותיו ואינטרסיו.
בסיום דבריו פונה בכרך לשר התקשורת וקורא לבחינה מחודשת של כללי הפעולה של תקשורת ציבורית. לדבריו, כל עוד מדובר בגוף המתוקצב מכספי ציבור, עליו להיות מחויב בחוק לסיקור מאוזן ומדויק, לשילוב עורכים ממגוון עמדות, ולהפסקת ריכוז הכוח בידי קבוצה אידיאולוגית אחת.
בכרך מסכם כי לטענתו, תיקון המצב נדרש לא בשם מחנה פוליטי זה או אחר, אלא בשם צדק ציבורי ושקיפות תקשורתית, שאמורים, לדבריו, להיעשות ולהיראות באופן מיידי.