עת השינוי הגיעה

הדיון בחילופי הנהגה איננו נוגע רק למיהות וזהות האדם העומד בראש המערכת, אלא לשאלת ההתאמה בין הנהגה, רעיון ושלב היסטורי.

אומות שאינן יודעות להבחין בין הנהגת שעה לבין הנהגת תקופה נוטות להיתקע בתוך דפוסים שפג תוקפם, גם כאשר הדמויות עצמן עודן עתירות ניסיון ויכולת.

המקור העקרוני להבנה זו מצוי כבר במקרא. התורה מדגישה במכוון כי משה מסיים את חייו במלוא אונו. לא רפיון, לא דעיכה, לא אובדן סמכות. "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (דברים ל"ד ז). הפסוק איננו קישוט ספרותי אלא הצהרה רעיונית. המעבר ליהושע איננו תוצאה של חולשה אלא של שינוי מציאות. עם נודד הופך לעם ריבוני, והנהגה של חזון והתגלות מפנה מקום להנהגה של מימוש, חלוקה וניהול. חז"ל ניסחו זאת בדימוי הידוע "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא ע"ה ע"א). אין זה מדרג ערכי אלא הבחנה תפקודית. האור המייסד שונה מן האור המארגן. אותו עם, משימה אחרת, הנהגה אחרת.

גם ההיסטוריה המודרנית מלמדת זאת היטב. לאחר מלחמת העולם השנייה זכה וינסטון צ'רצ'יל להערכה בינלאומית חסרת תקדים. הוא נחשב לדמות מפתח בהצלת אירופה הדמוקרטית, ומעמדו בעולם החופשי היה רם במיוחד. ואף על פי כן, בבחירות 1945 הציבור הבריטי בחר דרך אחרת (ויריבו קלמנט אטלי הפך לראש הממשלה). לא מחמת שכחה ולא מתוך כפיות טובה, אלא מההבנה שהאתגר הבא איננו עמידה מול איום חיצוני אלא שיקום אזרחי עמוק. הנהגה שדיברה בשפת חירום לא נתפסה כמי שתוביל לפתרונות דיור, רווחה ומדיניות חברתית חדשה.

העובדה שצ'רצ'יל חזר ונבחר שוב לראשות הממשלה בשנת 1951 וכיהן עד 1955 רק מחזקת את הטענה הזו. הציבור הבריטי לא פסל אותו כאישיות, אלא הציב אותו בהקשר שונה ובשלב אחר. ההנהגה הוחלפה כאשר המשימה השתנתה, והוחזרה כאשר התנאים המדיניים והביטחוניים שבו ודרשו ניסיון מסוג אחר. זהו מקרה מובהק שבו חילופי הנהגה אינם שלילה אלא התאמה דינמית למציאות משתנה.

גם בישראל, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התרחש תהליך דומה. ועדת אגרנט מיקדה את האחריות הישירה בכשלי הדרג הצבאי והמודיעיני, ולא הטילה אשמה אישית על הדרג המדיני הבכיר. ואף על פי כן, גולדה מאיר פרשה. לא מפני שהורשעה, אלא משום שהתחולל שבר עמוק באמון הציבורי. לא בכדי מיוחסת לה האמירה: "אינני אשמה, אך אני אחראית". גם אם הניסוח המדויק איננו מצוי בפרוטוקול רשמי, הרעיון מבטא נאמנה את תפיסתה כפי שהשתקפה בדבריה ובמעשיה. האחריות הציבורית חרגה מן הקביעה הפורמלית, והכיוון הלאומי דרש יד אחרת על ההגה.

אלא שכאן יש להוסיף נדבך מרכזי. הריענון שלאחר 1973 לא היה רק חילוף שלטוני. הוא לווה בהתחדשות רעיונית עמוקה. המהפך של 1977 לא שינה רק את זהות הקואליציה, אלא גם אילץ את האופוזיציה לעבור תהליך ארוך של עיבוד מחדש. השמאל הישראלי, שהיה מושתת על אתוס סוציאליסטי מדינתי, החל בהדרגה לנוע לעבר תפיסה סוציאל דמוקרטית, אזרחית וליברלית יותר. לא ביום אחד, לא בהחלטה פורמלית, אלא כתהליך. שינוי ההנהגה יצר שינוי בשפה, במטרות ובאופן שבו הוגדרה הזהות הפוליטית עצמה.

גם כיום אנו עדים לתחילתו של תהליך דומה. דמויות מרכזיות במחנה האופוזיציוני, ובהן יאיר גולן, אינן ממהרות עוד להגדיר את עצמן במונחי שמאל קלאסי. השיח משתנה. המוקד עובר מסוגיות זהות ישנות לשאלות של אחריות אזרחית, שירות, משילות וחוסן לאומי. השינוי כבר החל, אך הוא טרם עוצב לכדי תפיסה סדורה. כאן בדיוק נדרש ריענון הנהגתי ורעיוני גם יחד.

מן ההיסטוריה אל ההווה. בנימין נתניהו הוא מנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, עתיר הישגים ומעמד בינלאומי מוכר. דווקא משום כך, הדיון איננו צריך לעסוק בשאלת כישוריו האישיים אלא במידת ההתאמה בין סגנון הנהגתו לבין האתגרים הניצבים כעת בפני החברה הישראלית. קריסת המשילות בחברה הערבית ותרבות האלימות הרצחנית, השבר החינוכי והערכי שלאחר מלחמה, הצורך בבניית גב אזרחי עמוק למערכות הביטחון, והמתח המתמשך סביב קבוצות נרחבות שאינן נושאות בנטל, כל אלה מחייבים תפיסה כוללת חדשה. לא רק ניהול מציאות, אלא עיצובה מחדש.

מכאן שהריענון הנדרש איננו חילוף שמות גרידא. הוא מחייב פתיחת מרחב רעיוני, גיבוש אתוס אזרחי עדכני והצבת סדר עדיפויות המתאים לשלב הנוכחי. כפי שההיסטוריה מלמדת, שינוי כזה מתרחש לעיתים דווקא כאשר המנהיג הקיים עודנו חזק ומוכר. לא בשל כישלון, אלא משום שהמשימה השתנתה, והשלב הבא דורש תפיסה אחרת, רעננה, רחבה ומותאמת לאתגרי השעה.