בשנים האחרונות נשמעות טענות נחרצות שלפיהן כל צורה של הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי, בצבא, באקדמיה או במסגרות אזרחיות, פוגעת בהכרח בבריאותן הפיזית והנפשית של נשים.
רופאים וארגוני בריאות מצביעים על מחקרים הקושרים אפליה חברתית ללחץ נפשי, לעלייה בלחץ הדם ולתחלואה נפשית. אולם מול הטיעון הזה ניתן להציב עמדה אחרת, הנשענת על תחום מחקר רפואי מתפתח: הרפואה המגדרית.
תחום זה אינו עוסק בהיררכיות חברתיות אלא בעובדה פשוטה ומוכחת מדעית והיא שגברים ונשים שונים במבנה גופם, בתגובותיהם לתרופות, בפגיעותיהם לפציעות ובאופן שבו מחלות מתבטאות אצלם. ההכרה בשוני הזה אינה פוגעת בנשים אלא עשויה להציל חיים ולשפר את בריאותן.
הרפואה המגדרית מבקשת לתקן עוול היסטורי. במשך עשרות שנים בוצעו רוב המחקרים הרפואיים על גברים, והמסקנות הוחלו גם על נשים כמעט באופן אוטומטי. רק בשנות התשעים החלו חוקרים להצביע על כך שתסמיני התקף לב אצל נשים, למשל, שונים לעיתים מאלה של גברים: פחות כאב בחזה קלאסי, ויותר קוצר נשימה לתמונה הגברית שהופיעה בספרי הלימוד. כאן כבר מתברר כיצד התאמה מגדרית אינה אפליה, אלא תנאי לרפואה מדויקת.
גם בתחום התרופות מתגלים פערים. שיעור השומן הגבוה יותר בגוף האישה, חילוף חומרים שונה והשפעת ההורמונים גורמים לכך שתרופות מסוימות נספגות אחרת ופועלות למשך זמן שונה. מחקרים הראו כי נשים מגיבות באופן אחר למשככי כאבים ולתרופות לב, ולעיתים סובלות יותר מתופעות לוואי. אם מתעקשים על שוויון במינונים ובהנחיות, התוצאה עלולה להיות טיפול פחות יעיל ואף מסוכן. לעומת זאת, התאמת פרוטוקולים לנשים היא ביטוי מובהק של כבוד לצרכים הייחודיים שלהן.
אחד התחומים שבהם הרפואה המגדרית בולטת במיוחד הוא האורתופדיה והמאמץ הגופני. לנשים, בממוצע, מסת שריר נמוכה יותר, צפיפות עצם שונה ואגן רחב יותר , נתונים המשפיעים על אופן נשיאת משקל ועל שכיחות פציעות כמו שברי מאמץ ופגיעות ברכיים. בצבאות שונים בעולם, וגם בישראל, הצטברו נתונים שלפיהם נשים בתפקידי לחימה סובלות לעיתים משיעור גבוה יותר של פציעות אימונים אם לא מותאמות להן תכניות הכשרה ייעודיות. דווקא יצירת מסגרות נפרדות או סרגלי מאמץ שונים, המבוססים על מחקר רפואי, עשויה להפחית פציעות ולאפשר שירות משמעותי יותר מבלי לסכן את הבריאות.
לצד הפערים הפיזיים קיימים גם הבדלים נוירולוגיים ופסיכולוגיים ממוצעים. מחקרים מצביעים על כך שנשים מצטיינות לעיתים בזיכרון חברתי, בזיהוי רגשות ובמוטוריקה עדינה , כישורים המתורגמים בצבא לתפקידי מודיעין, תצפית ושליטה מורכבת במערכות טכנולוגיות. אנקדוטה ידועה בקרב חוקרי מוח מתארת ניסויים שבהם נשים זיהו במהירות שינוי קטן בפרטי חדר מוכר, בעוד גברים נטו להתמקד בניווט כללי במרחב.
תחום נוסף שבו השוני משמעותי הוא חוויית הכאב. בניגוד לדימוי הרווח, נשים אינן בהכרח עמידות יותר. לעיתים סף הכאב שלהן נמוך יותר והתגובה למשככי כאבים שונה. בניתוחים מסוימים נמצא כי נשים זקוקות להתאמת מינונים אחרת מגברים. התעלמות מהבדלים אלה בשם אידיאל של אחידות טיפול עלולה להוביל לסבל מיותר.
אפילו עוד לפני הלידה מתחילה ההבחנה המגדרית. מחקרים באפיגנטיקה הראו כי מתח או תת תזונה אצל האם משפיעים אחרת על עוברים זכרים ונקבות, עם השלכות ארוכות טווח על בריאות נפשית ופיזית. בירושלים, למשל, נמצא במחקר רחב היקף שנערך על לידות בשנות השישים והשבעים קשר בין מתח אימהי בתקופות מלחמה לבין סיכון מוגבר להפרעות נפשיות דווקא אצל בנות. גם כאן, ההבנה שהמין הביולוגי משנה את האופן שבו הגוף מגיב לסביבה היא מפתח למניעה ולטיפול.
שוויון אמתי אינו מחייב זהות. פרופ’ מרק גלזרמן, מחלוצי הרפואה המגדרית בישראל, ניסח זאת כך: שוויון פירושו הכרה בשוני ומתן הזדמנויות שוות בדרכים מותאמות. בצבא, באקדמיה וברפואה, המשמעות המעשית היא יצירת מסגרות שלוקחות בחשבון הבדלים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים , בין אם בהכשרה גופנית, בפרוטוקולים רפואיים או במיון לתפקידים.
לפיכך, במקום לראות בכל הפרדה או התאמה מגדרית איום על בריאות נשים, ניתן לראות בה ,במיוחד כאשר היא נשענת על מחקר מדעי ולא על הדרה חברתית , אמצעי להגנה עליהן. התאמת עומסים, טיפול רפואי ייחודי, ותכנון מסגרות שמכבדות את השוני הביולוגי אינם מפחיתים מערכן של נשים אלא להפך: מבטאים התייחסות רצינית לגופן ולבריאותן.
הדיון לא אמור ליסוב סביב סיסמאות אלא סביב נתונים. הרפואה המגדרית מלמדת שהגוף הנשי אינו גרסה קטנה של הגוף הגברי, אלא מערכת מורכבת בפני עצמה. חברה המבקשת לכבד נשים באמת אינה מתעלמת מן ההבדלים הללו , אלא לומדת אותם לעומק, ופועלת לאורם כדי לאפשר חיים בריאים, שירות משמעותי ומיצוי מלא של יכולות.