שנתיים חלפו מאז אותו יום שישי בו השתנו חייה של משפחת סילברמן לנצח, אך בבית במושב נחלים דמותו של רס"ל (במיל') אוריאל אביעד ז"ל נוכחת בכל פינה.
היא נמצאת במטבח שבו אהב לבשל, בארונות הספרים, ובעיקר בלבבות של המוני אנשים שכלל לא ידעו שהם "החברים הכי טובים שלו" עד שהלכו לנחם את המשפחה.
השיחה עם אימו, אינה רק מסע זיכרון כואב, אלא שיעור מאלף באמונה, בציונות ובכוחו של הלב היהודי להמשיך לפעום גם כשהוא שבור לרסיסים.
אוריאל, הילד השלישי מבין ששת ילדי המשפחה, התאפיין מאז ומעולם בתכונה אחת בולטת שחזרה כחוט השני לאורך כל חייו הקצרים: לב ענק. "הוא היה אדם של אהבה, אכפתי, עם הרבה חיבוקים וחיוכים".
היכולת הזו של אוריאל לראות את האחר הייתה מהות חייו. הוא ידע לגרום לכל אדם להרגיש שהוא מרכז עולמו. במהלך השבעה, גילתה המשפחה עד כמה רחב היה המעגל הזה. "שמענו המון סיפורים של אנשים שאמרו 'אני החבר הכי טוב שלו'", משחזרת אביבה את ימי האבל הראשונים. "אמרתי, רגע, איך יכול להיות שהיו לו כל כך הרבה חברים הכי טובים? אבל זה כנראה שהוא נתן לכל אחת את התשומת לב, את האכפתיות, והמון אנשים הרגישו שהם חשובים לו. זה מה שהוא ידע להקרין לאנשים סביבו".
נתינה זו לא נשארה בגבולות המשפחה והחברים, אלא גלשה לעשייה חברתית אינטנסיבית. אוריאל לא ידע מנוח כשדובר על עזרה לזולת. הוא היה אחראי צוות טכני ב"קרן אילן" במושב, תפקיד שהמשיך למלא גם כשחבריו כבר עזבו, והיה מתנדב מסור בארגון "ידידים". אביבה נזכרת בחיוך מהול בעצב בלילות שבהם השינה הייתה ממנו והלאה: "הוא אהב לישון. אבל כשבשתיים בבוקר שמעתי צעדים, ידעתי שהוא יוצא לקריאה של ידידים. הוא קיבל פעם את מצטיין החודש מרוב קריאות שהוא עשה".
אחד הפרויקטים המרגשים ביותר בהם לקח חלק היה מיזם של ארגון "צהר", במסגרתו ליווה ילדים ממשפחות מסורתיות לקראת בר המצווה. שם, בין לימוד קריאת התורה לבין שיחות נפש, התגלה הפן החינוכי והרגיש שלו.
הילדים, שחלקם התמודדו עם קשיי קשב וריכוז, מצאו בו דמות נערצת. "הוא לימד אותם על ידי שירה ועשה איתם צחוקים. כל כך התקרב אליהם ומאוד אהבו אותו. הם קראו לו 'הרב'", מספרת אביבה בחיוך.
לצד הרכות והנתינה, אוריאל ניחן בנחישות שהתגלתה במלוא עוזה כשהחליט להתגייס לצה"ל. כתלמיד ישיבת ההסדר באיתמר, הוא סימן לעצמו מטרה ברורה: שירות בשריון יחד עם חבריו. אלא שלמציאות היו תוכניות אחרות, ושבועיים לפני הגיוס התבשר שיש לו עודף משקל שמונע ממנו את השיבוץ הנחשק.
רוב הנערים היו אולי מוותרים או משלימים עם הגזירה, אך עבור אוריאל המילה "בלתי אפשרי" לא הייתה קיימת בלקסיקון. "הוא אמר שאין מצב. הוא חייב להתגייס לשריון כמו שהוא תכנן", מתארת אביבה את המהפך הדרמטי.
אוריאל נכנס למשטר דיאטה קיצוני ובלתי מתפשר, בליווי איש מקצוע. בזמן שהמשפחה כולה נהנתה מחופשת קיץ בצפון על כל המשתמע מכך מבחינה קולינרית, אוריאל הפגין משמעת ברזל. התוצאה הייתה בלתי נתפסת: "הוא הוריד 11 קילו בעשרה ימים". המאמץ השתלם, ואוריאל התגייס לשריון, הפך למפקד טנק והגשים את חלומו. לאחר השחרור חזר לישיבה, וכשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", הוא מצא את עצמו בסיטואציה מתסכלת: הוא בדיוק השתחרר ולא זומן למילואים באופן מיידי.
במקום לשבת ולהמתין, או להסתפק בשמירת יישובים באדוריים לשם נשלח, הוא נלחם שוב - הפעם על הזכות להגיע לשדה הקרב. "הוא כל הזמן אמר 'אני טנקיסט. אני חייב לחזור לשריון'", מספרת אביבה. הוא נסע לשטחי הכינוס, התחנן, שכנע, ולבסוף צורף לחטיבה 4. במשך חודשיים וחצי נלחם בעזה, עד לאותו יום שישי בו נפל. אוריאל היה מפקד הטנק המוביל, בראש הכוח, במשימה לטיהור שטח ולאיתור מנהרות ובהן חטופים. "טיל RPG פגע בפגיעה ישירה והוא נהרג במקום", מתארת אביבה את הרגע הנורא. שני אנשי צוות נוספים נפצעו קשה.
פן פחות מוכר שלו היה האהבה למטבח. הוא למד לבשל דרך סרטונים, עבד במסעדות, והיה מפנק את המשפחה בארוחות גורמה. הכישרון הזה לא נעלם גם בתנאי השטח הקשים של עזה. חיילים ששירתו איתו סיפרו למשפחה כיצד הפך את מנות הקרב הבסיסיות למעדנים. "הוא היה לוקח את הקבנוס ואת השימורים והפך את האוכל הזה לארוחת גורמה", מספרת האם בגאווה. "החיילים ממש התלהבו שסוף סוף הם אוכלים איזה ארוחה חמה".
סיפור אחד, שהגיע למשפחה לאחר נפילתו, ממחיש את דמותו בצורה המדויקת ביותר: יום לפני נפילתו, בחמישי בלילה, אוריאל הכין ארוחת מלכים מאולתרת לחיילים בבית המג"ד. "הריח של האוכל התפשט ולאט לאט כל החיילים באו. באיזה שלב חבר אמר לו 'תקשיב אולי תתיישב גם לאכול'. אני ממש רואה אותו מול העיניים, עומד שם ככה, מסתכל ומבסוט שכולם נהנים מהאוכל שלו. כי זה מה שהוא אהב. לשמח אנשים".
מתוך האבל הכבד והרצון להנציח את שמחת החיים של אוריאל, בחרה המשפחה בדרך ייחודית ומחממת לב: הנצחה דרך האוכל. הם הוציאו לאור את "המתכונים של אוריאל", ספר המאגד את המנות שאהב, ובראשן - עוגיות השוקולד צ'יפס המפורסמות שלו. מגנטים עם המתכון הופצו בכל הארץ, ואנשים מתבקשים להכין את העוגיות ולחלק אותן לאחרים כדי להרבות טוב בעולם.
מלבד המיזם הקולינרי, המשפחה הקימה גמ"ח של כריות לברית מילה לזכרו, פרויקט המשלב את אהבתו לילדים ואת החיבור לחיים חדשים ומסורת.
אך מעבר להנצחה ולעשייה, ישנה ההתמודדות היומיומית של אם שכולה. אביבה, שעלתה לארץ משווייץ יחד עם בעלה שעלה מדנמרק מתוך ציונות טהורה, רואה בנפילת בנה חלק מסיפור גדול יותר של העם היהודי. "אם יש לי את הזכות שהבן שלי נפל על הגנת המדינה אולי זה נותן לי מקום בשרשרת הדורות", היא מסכמת.