הרבנית אסתר ליאור, רעייתו של הרב דב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על נקודת המבט הייחודית שלה על המציאות הישראלית, על מסע החיים הלא שגרתי שלה ובעיקר על מקומה של האישה בתוך עולם התורה.
הסיפור שלה מתחיל בכפר הרא"ה. הוריה עלו ארצה בהכשרות של המזרחי - האם מליטא, האב מרומניה - והותירו מאחור משפחות שלמות שנכחדו בשואה. "זה היה בית של תורה ועבודה, של הקפדה על מצוות ואידיאלים, של בניין הארץ וחלוציות אמיתית".
כפר הרא"ה של ילדותה היה חממה רוחנית שבה הסתובבו רבנים שהפכו לימים לגדולי דור. "בכפר היו שתי דמויות בולטות של תורה שבהחלט נשאבתי אליהן. האחד היה הרב שאול ישראלי זצ"ל, והשני היה הרב משה צבי נריה זצ"ל, "אבי דור הכיפות הסרוגות", שהתגורר בשכנות אלינו".
עבור הנערה הצעירה דאז, תנועת בני עקיבא הייתה הרבה יותר מאשר מקום מפגש חברתי, היא הייתה כור היתוך לנשמה. "בני עקיבא היתה המעוז שלנו", היא אומרת בלהט. הרבנית מתארת דור של ילדים ששרים "התורה היא חיינו" ומאמינים בכל מילה. ההחלטה שלה להינשא לבן תורה, "רב שחור" כלשונה, לא הייתה מקרית - אלא תוצאה של אותו חינוך.
הבחירה הזו עיצבה את כל מהלך חייה הבוגרים. היא נישאה לרב אפרים שחור ז"ל, דמות רבנית בולטת, והקימה עמו בית של תורה. המעבר מנערה אידיאליסטית לאשת רב דרש ממנה לחדד את תפיסת עולמה לגבי תפקיד האישה. בנקודה הזו, הרבנית ליאור מציגה עמדה שעשויה להישמע חריגה באוזניים מודרניות, ואולי אף בקרב חלקים מהפמיניזם הדתי, אך היא מציגה אותה בגאווה ובביטחון מלא. "ברור שהתורה היא חיינו והיא העיקר, ותלמוד תורה כנגד כולם", היא פותחת, אך מיד מסייגת את מקומה האישי בתוך המשוואה הזו. למרות שהיא עצמה למדנית לא קטנה ולימדה במדרשות, היא מסרבת להשוות את הלימוד שלה לזה של הגברים.
"אני אגיד משפט שאולי בנות ישראל צריכות לשמוע", היא אומרת באומץ. "מה שאני הבנתי בימי חיי, זה את הערך של תלמוד תורה של גברים, שיושבים באמת על התורה, בצורה של מצוות לימוד תורה אמיתית. זה לא בדיוק מה שאני עושה. אני עושה הרבה יותר ספונג'ה ובישולים וסידורים מאשר לשבת וללמוד".
את ההבנה הזו היא זוקפת לזכות בעלה הראשון, שלימד אותה "בלי שום חוכמות" את מהות התפקיד של "עזר כנגדו". מבחינתה, ההגשמה העצמית הגבוהה ביותר היא לא בלימוד הגמרא בעצמה, אלא ביצירת התשתית שתאפשר את הלימוד הזה.
חייה של הרבנית ליאור ידעו טלטלות עזות. לאחר פטירתו של הרב שחור, היא נותרה אלמנה במשך שבע שנים וחשה שכך תישאר עד יומה האחרון. היא לא חיפשה זוגיות שנייה ולא האמינה שתמצא כזו שתשתווה למה שהיה לה. אלא שאז נפטרה רעייתו של הרב דב ליאור, והחברים המשותפים החלו ללחוץ. השידוך בין שתי המשפחות, שתי שושלות של תורה, נרקם מתוך תחושת שליחות והבנה ש"זה מה שצריך לקרות".
האתגר של איחוד שתי משפחות בוגרות, עם ילדים ונכדים משני הצדדים, הוא משימה מורכבת שדורשת רגישות אינסופית. "זרקתי את זה לריבונו של עולם", היא אומרת בפשטות. כיום, כרעייתו של אחד מגדולי הפוסקים בדורנו, הרבנית ליאור ממשיכה למלא את התפקיד אותו היא רואה כייעוד חייה. היא שומרת הסף, השותפה השקטה, ולעיתים גם זו ש"מנפנפת מישהו שלא צריך או מטפחת מישהו שכן צריך".
לקראת סיום השיחה, הרבנית ליאור מבקשת להעביר מסר חד וברור לנשים בדור הזה. היא מזהה בלבול בקרב הדור הצעיר, בלבול שנובע דווקא מהשפע ומההתפתחות האישית המבורכת של הנשים. "הנשים התפתחו, הן חכמות, משכילות, בעלות מקצוע, תופסות מקום בכל מיני צמתים חשובים, אבל קצת מבולבלות", היא מאבחנת. הפתרון שלה הוא חזרה ליסודות: "ללמוד להיות אישה זו אומנות גדולה. התפקיד העיקרי של אישה זה לדעת להקים בית ומשפחה של תורה".