איש החינוך אבינועם הרש מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר כי כבר מגיל צעיר ידע את ייעודו - שבעצם הוא חלק מה-DNA המשפחתי שלו.
עם אם שהייתה מחנכת במשך 32 שנה ואב ששימש כסגן מנהל מכללה אקדמית לחינוך, הרש כיוון להמשיך את המורשת.
"אני באמת חושב שאין בעיניי סמים קשים יותר מאשר חינוך," הוא פותח. "הכל נכון - הסטיגמות, חוסר הכסף, ההשקעה שלא תמיד נראית משתלמת. אבל למי שמחפש משמעות ויודע שהחיים הם יותר מכמה אלפ שקלים לפה או לשם, זה המקצוע הכי מדהים בעולם".
זמן לא רב אחרי חלוקת תעודות המחצית, הרש מבקש לעצור, ולהתבונן בכוחה של מילה אחת קטנה שנכתבת בסוף הגיליון. עבורו, ההערה האישית היא לא פחות מ"קודש קודשים". הוא נזכר בתלמיד שהגיע ביום ראשון עם פנים נפולות משום שהערה פשוטה בתעודה - "אתה יכול להשקיע יותר" - הציתה מריבה משפחתית שחירבה את השבת. "סופר סתם שטובל במקווה לפני כתיבת ספר תורה עושה זאת ביראת קודש," הוא אומר בלהט, "איך יכול להיות שאנחנו המחנכים לא טובלים לפני שאנחנו נותנים הערה שתיחרט בנשמתו של ילד לכל חייו?".
הרש מדגיש כי בתקופה שבה הורים רבים שקועים בקריירות תובעניות ובמכשירים הדיגיטליים, המורה הוא לעיתים המקור היחיד לאהבה ולנראות עבור הילד. "יש ילדים שגדלים בלי אהבה בבית, למרות שהוריהם עשירים ועוסקים במקצועות חופשיים. המחנך הוא ההזדמנות לתת להם יחס, סיפוק ומשמעות שהעולם רואה אותם".
אחד האתגרים הגדולים ביותר שמתאר הרש הוא השחיקה של ה"חוסן המנטלי" בקרב בני הנוער. הוא יוצא נגד "הורי ההליקופטר" - אותם הורים שחגים מעל ראשו של הילד, נלחמים עבורו על כל נקודה בציון ומעבירים לו מסר סמוי: "אתה לא שווה כלום בלי האישור החיצוני". לדבריו, "חוסן מנטלי הוא המושג שצריך ללמד בבתי הספר 80 שעות, יותר ממתמטיקה ואנגלית. היום, בתשובה השלילית הראשונה בחיים - בדייט, בעבודה או בצבא - הצעיר מתרסק כי עמוד השדרה שלו עשוי מקלקר".
הנושא הכואב של חרמות חברתיים עומד אף הוא במרכז פעילותו. הרש מבקש להרחיב את המושג "חרם" ולהבהיר כי לא מדובר רק בהתעלמות מוחלטת, אלא בסקאלה רחבה של "התעללות נפשית". לדוגמה, אי-הזמנה סדרתית של ילדה למסיבות בת מצווה כיתתיות. "התחושה הזאת שלא רואים אותה תמשיך איתה לכל החיים," הוא מתריע. "ההורים והמחנכים חייבים להיות עם יד על הדופק. חינוך מתחיל בשאלה אחת פשוטה שכל הורה צריך להוסיף בערב: לא רק 'איך היה לך?', אלא 'איך היה לחבר שלך?'. זו תורת החינוך כולה".
הרש לא חוסך בביקורת גם כלפי המערכת הדתית והאתגרים הייחודיים לה, כמו התפילה ולימוד הגמרא בעידן הטיקטוק. הוא מצביע על חוסר איזון מובנה. "איך אנחנו מצפים מתלמיד להתפלל אם אף אחד לא בנה לו תשתית אמונית והסביר לו מי זה ריבונו של עולם? המוח שלו מכוון לסרטונים של שבע שניות, ופתאום הוא צריך לעצור ולעמוד בתפילה בנחת. זה דורש 'אינטליגנציה דתית' שלא עובדים עליה מספיק". לדבריו, ללא דוגמה אישית בבית, לימוד הגמרא נותר ניתוח אנליטי יבש במקום מתנה לחיים.
בגילוי לב יוצא דופן, משתף הרש גם ברגעי החולשה שלו כמחנך. הוא מספר על ויכוח סוער שנקלע אליו בכביש, שהשאיר אותו עם תחושת ריקנות והבנה עד כמה הציפיות ממחנך הן לעיתים בלתי אפשריות. "השאלה היא לא כמה אתה נופל, אלא מה אתה עושה עם הנפילה", הוא מדגיש. "המחנך צריך להסתכל לתלמידים בגובה העיניים ולומר: 'אני נופל כמוכם'. כשהילדים רואים את האנושיות, הם יכולים להתחבר באמת".
המסר של הרש ברור: בעידן ה-AI, ידע אפשר להשיג בלחיצת כפתור, אבל מידות וערכים אפשר לקבל רק ממפגש אנושי חי ואוהב. הוא קורא להורים ולמורים להפסיק לשחק משחקים של מציאות אוטופית ולבנות יחד עולם שבו הילד מרגיש בטוח מספיק כדי לטעות, לצמוח ולהיות, בסופו של דבר, פשוט בן אדם.