את השגריר בעבר בוושינגטון, האחראי בשעתו לקשר בין הקונגרס לישראל, יורם אטינגר, שאלנו מה הביא את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להתבטא בעת הזו נגד צעדי הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון.
לדבריו "אין כאן משהו מפתיע או משהו שנמצא בעדיפות עליונה עבור הנשיא טראמפ". להערכתו "הנשיא טראמפ נוקט בעמדה הנחשבת בעיני הצמרת האמריקאית, הקונגרס האמריקאי והציבור האמריקאי כעמדה כביכול הגיונית, שתי מדינות לשני עמים. הסיבה שהעמדה הזו מצטיירת כעמדה הגיונית היא שזו גם עמדה של כמחצית מהציבור הישראלי. יש אמנם מיעוט גדול שתומך בהחלת הריבונות, אבל קולו לא נשמע חזק מישראל וממשלות ישראל לא הפכו זאת לעדיפות עליונה".
מוסיף אטינגר ומציין כי אמירות שכאלה נובעות מהשפעתו של מי שנחשב לידי ימינו של טראמפ, חתנו, ג'ראד קושנר "שלפני מספר שנים נשא נאום של כחצי שעה במכון יוקרתי בוושינגטון, ובו הוא הבהיר שהוא ביקר בכל בירה ערבית במזרח התיכון ובכל בירה שמע התמקדות בסוגיה הפלשתינית. מסקנתו היא שאם רוצים לשכך את הגורם הרדיקאלי במזרח התיכון ולהביא לרגיעה מסוימת אין מנוס אלא לטפל בסוגיה הפלשתינית, דבר שהוא מופרך מהיסוד, אבל כך הוא מתרשם".
"מעבר לכך, החתן קושנר, שנחשב לשליח מרכזי של טראמפ בכל הקשור לסוגיה הפלשתינית והאיראנית, התראיין ארוכות לטלוויזיה האמריקאית, ושם הוא ביטא עמדות שאני מגדיר אותן כפשטניות ומנותקות מהמזרח התיכון, אבל כנראה בעלות השפעה על הנשיא. הוא אמר באותם ראיונות שבמזרח התיכון מעדיפים פשרה על פני הכרעה, פתרון דיפלומטי על פני פתרון צבאי ורוצים שקט, רמת חיים וחופש לנקוט בעמדות שונות. הלוואי והאבחנות הללו היו קשורות למציאות", אומר אטינגר הסבור כי במציאות לא אלה הערכים המנחים את ההנגה הפלשתינית או את משטר האייתולות. עם זאת "כשהנשיא האמריקאי נחשף לכך, בנוסף להלכי רוח בציבור הישראלי, זה משפיע על דעתו. הוא לא יכול לטעון שהוא מתמחה בנבכי המזרח התיכון", מעיר אטינגר.
עוד מדגיש אטינגר בדבריו כי "כל נושא ההתנגדות להחלת החוק הישראלי ביו"ש ותמיכה עקיפה או ישירה בהקמת מדינה פלשתינית הם עדות לניתוק מהמזרח התיכון, ניתוק שמאפיין את מרבית הממסד המערבי שעוסק במזרח התיכון. הם מסתמכים על התבטאויות של ממנהיגי ערב, שכל אחד מהם מביע תמיכה ברעיון המדינה הפלשתינית, אבל מי שמסיק מכך שזו באמת עמדתם מפגין שהוא לא מבין את הפער במזרח התיכון בין מלל ומעש, פער של כמעט מאה ושמונים מעלות".
כדי להסביר את קביעתו זו מזכיר יורם אטינגר כי "יש שישה הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות, ואף הסכם כזה לא הותנה בהקמת מדינה פלשתינית. גם מערכת היחסים החיובית במישור הביטחוני, חקלאי, טכנולוגי ועוד שיש בין ישראל לסעודיה לא מותנה בנכונות להקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לכך היא שמנהיגי ערב למודי ניסיון מההתנהלות הפלשתינית במישור הבינ-ערבי ולכן הם רואים בפלשתינים אב טיפוס לחתרנות וטרור".
"מנהיגי ערב זוכרים שבשנות החמישים ההנהגה הפלשתינית שיתפה פעולה עם האחים המוסלמים נגד השלטון המצרי שאירח אותם, בשנות השישים הם שיתפו פעולה עם האחים המוסלמים נגד השלטון הסורי שאירח אותם, בשנות השבעים הם הובילו למלחמת אזרחים בירדן שנתנה להם להתבסס בתחומה, והם זוכרים מה ההנהגה הפלתשינית עוללה ללבנון, 12 שנות הרס וחורבן ומלחמות אזרחים. הם גם זוכרים את הבגידה הפלשתינית בכווית כשסאדאם חוסיין פלש אליה, בעוד היא המארחת הנדיבה ביותר של הפלשתינים כשקלטה כ-400,000 פלשתינים ואיפשרה להם לעלות מעלה מעלה במישור המנהלי והעסקי. הם שיתפו פעולה עם סדאם חוסיין ולכן, כשהשייח' סבאח חזר לשלטון בכווית, הדבר הראשון שהוא עשה היה גירוש של כמעט כל אותם פלשתינים שנקלטו בכווית. את ההיסטוריה הזו מרבית האמריקאים לא מכירים, ואני חושש שגם מרבית הישראלים לא מכירים".