הסערה הציבורית סביב חוק הגיוס הביאה איתה בימים האחרונים גם טענות כלפי שירותן של בנות דתיות במסגרת השירות הלאומי.
כיוון שהן לא שירתו בצה"ל, נשמעה טענה לפיה אין להן זכות לעסוק בשאלת גיוס אוכלוסיות לצה"ל ובתוכם צעירים חרדים.
הטענה הזו הצליחה להסיט את הדיון מהעיקר, והוא, שמדינה לא נמדדת רק בכמה חיילים היא מצליחה לגייס, אלא גם בכמה היא מצליחה להחזיק את החיים עצמם בזמן מלחמה. או במילים אחרות, החזית היא חשובה וזה מובן לכולם, אך מה לגבי העורף?
על מנת להבין את המספרים, אציין שבכל שנה מתגייסים לשירות הלאומי-אזרחי כ-20,000 צעירים וצעירות מהחברה הישראלית. מתוכם קרוב לחצי הן בנות דתיות. השאר הם מהמגזר הערבי והחרדי. בנוסף, ישנה מגמה הולכת ומתפתחת של גיוס בנות דתיות לצה"ל. כך שלמעשה, בת דתיה שמחליטה שהיא מעדיפה לתרום את השירות שלה בצה"ל, יכולה לעשות זאת.
יחד עם זאת, זו תהיה טעות גדולה לחשוב ששירות לאומי הוא פיתרון "בדיעבד" לבנות דתיות שלא רוצות להתגייס לצבא.
להפך. בהיבטים של ביטחון, צריך לחשוב לא רק על החזית אלא גם על העורף. מי בשעת החירום מחזיק את המוסדות, את משפחות הלוחמים, את מערכת החינוך והבריאות, את החסד והסיוע? השירות הלאומי-אזרחי נמצא שם כדי לדאוג שהעורף יתמוך בחזית, והוא צריך להיחשב כאופציה של לכתחילה ולא בדיעבד.
הפילוסוף היהודי פרופ' שלום רוזנברג הציע מבט מיוחד בנושא, שמוציא אותנו מהסיסמאות. במאמר שכתב, הוא מספר על מה שראה בעולם בחוץ: נזירות שמקדישות את חייהן למשימות של חסד, טיפול וליווי חולים.
המפגש הזה מעורר בו תחושת בושה, ואז הוא מציב מולו את האלטרנטיבה היהודית: לא ניתוק מהחיים, אלא אחריות לאומית מתוך החיים. בנות שירות רבות מקדישות שנה ושנתיים לעשייה יומיומית בבתי חולים ובבתי ספר. וכשרואים את זה מקרוב- את הטיפול, הליווי, העזרה במקומות שאי אפשר בלעדיהן, מבינים למה פרופ' רוזנברג מכנה זאת כ"ניצחון משמעותי בצורה אחרת", ואף מתאר כיצד הצדיע להן "בדמעות התרגשות בעיניים".
כאן גם המקום להתייחס לטענה שמעלים מי שמלינים על כך שזו פריבילגיה שמוצעת רק לאוכלוסיות מסוימות ובתוכן בנות דתיות: אני בעד לאפשר לכל אחד לבחור היכן לתרום. אך מכיוון שיש לי נקודת מבט כפולה- אני גם רואה את התרומה הגדולה של השירות הלאומי לחברה הישראלית ואני גם מכיר את צה"ל מקרוב כחייל וכמילואימניק, אני יודע שהחברה הישראלית היתה יכולה להרוויח כוח אדם לשירות הלאומי שלפעמים מתבזבז על תפקידי מנהלה ומשרדים בצה"ל הגדול.
חשוב להדגיש כי זה עדיין לא נותן מענה לצורך הדחוף של לוחמים בשורות צה"ל, אך לא מדובר באותו כוח אדם ולכן צריך להפריד בין הצרכים השונים.
הגיע הזמן שנפסיק לחבוט בשירות הלאומי, ונתחיל להעריך את מי שמלווה קשישים, מסייע במחלקות, מחזיק כיתה מורכבת, עובד עם ילדים עם צרכים מיוחדים, מלווה בני ובנות הנוער, דואג לקהילות ולשכונות, ותומך במשפחות בשעת משבר. הם מחזקים את החברה הישראלית לא פחות ממי שנמצא עם נשק ביד.
גם המילואימניק בקצה צריך שמישהו יחזיק מאחור את המשפחה שלו. אם אין מי שיתפוס את ההגה בבית, ילדים, שגרה, סידורים, עייפות ודאגה, גם הלוחם הכי נחוש יתקשה לתפקד בחזית לאורך זמן.
שירות לאומי איננו בדיעבד. הוא בחירה של אחריות, בניין ונשיאה בעול. העורף צריך לעמוד איתן על מנת שהחזית תוכל להמשיך לתפקד.
הכותב הוא מזכ"ל תנועת עזרא