בישיבת ההסדר בשדרות התקיים פאנל בהשתתפות חבר הכנסת שמחה רוטמן, יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ועורך הדין ניר כלפה תושב העיר.
המפגש עסק בהבדלים המהותיים בין מערכת דיני התורה לבין המשפט האזרחי הישראלי, תוך בחינה מעמיקה של היבטים שונים של התחום.
רב העיר שדרות הרב דרור טוויל פתח את המפגש בשיעור עיוני שבחן את סמכויותיו של בית הדין לממונות להתמודד עם מצבים בהם אדם מפר את פסק הדין שניתן. הוא דן בשאלה המעשית אודות יכולתו של בית הדין להטיל סנקציות וקנסות על מי שמסרב לציית להחלטותיו, נושא המהווה נקודת מבחן מרכזית בהבנת ההבדלים בין שתי המערכות המשפטיות.
ראש הישיבה, הרב דוד פנדל, התמקד במתח המובנה הקיים בין עקרונות התורה לבין החוק האזרחי, והביא דוגמה מוחשית ממקרה משפטי שעסק בפיטורי עובדת בזמן הריונה. במקרה זה המעסיק פיטר את העובדת בטענה שהעסק נתון לקשיים כלכליים.
לפי החוק הישראלי, אסור לפטר עובדת בתקופת ההריון ללא אישור מפורש ממשרד העבודה, כאשר האיסור נועד להגן על האישה מפני פגיעה בזכויותיה בשל מצבה. לעומת זאת, ההלכה היהודית מתירה למעסיק לפטר עובד כאשר העסק נמצא בקשיים כלכליים אמיתיים, ללא צורך באישור גורם חיצוני.
הרב פנדל הסביר שבמקרה זה, היות שגם המעסיק וגם העובדת שייכים למגזר הדתי, יש להניח כי ההתקשרות ביניהם נעשתה על דעת דין תורה ולא על דעת החוק האזרחי. יתרה מזאת, מאחר שמדובר בהפרה אזרחית ולא בעבירה פלילית, וסמכות בית המשפט מוגבלת לביטול הפיטורין ללא הטלת סנקציות פליליות, הצדיק הרב פנדל את הפסיקה ההלכתית המאפשרת את פיטורי העובדת במצב זה.
הרב אריאל בראלי, ראש מכון 'משפט לעם' ומיוזמי הכינוס, בחר להדגים את ההבדלים בין שתי המערכות באמצעות דיון בחוק ההתיישנות. בעוד ההלכה היהודית מחפשת בראש ובראשונה צדק אובייקטיבי ולכן רואה גם חוב ישן ככזה הנותר בתוקפו המלא, שכן החובה המוסרית והמשפטית לפרוע חוב אינה פוקעת עם חלוף הזמן, הרי שהחוק האזרחי מתעדף את השמירה על הסדר הציבורי והיציבות הכלכלית.
לפיכך, המחוקק הישראלי קבע שחוב ישן עלול לערער את היציבות הכלכלית ולכן אין לו עוד תוקף משפטי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. הרב בראלי ציין כי אמנם ניתן להבין את ההיגיון של המחוקק בהתייחס לחובות ממוניים, שכן חלוף זמן ממושך עלול לפגוע ביכולת לנהל חיים כלכליים תקינים, אולם בתחום הפלילי, ובמיוחד בעברות של פגיעות מיניות, אין לכך שום הצדקה מוסרית או ערכית. לפיכך קרא לח"כ רוטמן להוביל מהלך חקיקתי שיבטל את ההתיישנות בעיקר בעברות אלה, כדי להבטיח שפוגעים לא יימלטו מדין רק בגלל חלוף הזמן.
חבר הכנסת שמחה רוטמן הדגיש הבדל מהותי נוסף בין שתי המערכות, והוא החופש שמשפט התורה מאפשר לבעלי הדין ביחס לניהול ההליך המשפטי. לפי תפיסת התורה, לבעלי הדין עצמם הכוח להחליט באיזה פורמט ובאילו כללים ינוהל הדיון ביניהם, ומה יהיו המוסכמות שיחייבו אותם.
בהקשר זה הוא הזכיר את המשנה בסנהדרין (המופיעה במסכת סנהדרין פרק ג' משנה א') הקובעת: "נאמנים עלי שלושה רועי בקר" - המלמדת שבעלי הדין יכולים להסכים מראש על זהות הדיינים, גם אם מדובר באנשים פשוטים כמו רועי בקר, ופסק דינם יהיה מחייב. זהו ביטוי לעיקרון האוטונומיה של הצדדים להסכים על מסגרת הדיון ועל מי יכריע בסכסוך שלהם. לעומת זאת, המשפט הישראלי מרכז את הכוח בידי השופט, והוא זה שקובע את כללי הדיון והוא זה שמחליט על התוצאה, לעיתים אף בניגוד לרצונם המפורש של בעלי הדין עצמם.
ח"כ רוטמן פנה אל המשתתפים בקריאה לברר ולעמוד על עקרונות דיני התורה עד ימינו אנו, כדי שהוא כמחוקק יוכל לשאוב מהם השראה ולהביא זאת לכלל ביצוע במסגרת החקיקה הישראלית. כדוגמה הוא הזכיר את עיסוקו הנוכחי בניסיון לקבוע כללים ברורים לחישוב שיעור חיוב מזונות במקרי גירושין, נושא שבו הרבנים עצמם חלוקים ביניהם ולכן אין יכולת להתקדם במהלך חקיקתי בנושא.
הכנס הסתיים בקריאה משותפת של הרבנים המשתתפים וח"כ שמחה רוטמן לכך שמדינת ישראל תבטא את ערכיה, מורשתה והשקפת עולמה דווקא במערכת משפט יהודית המיישמת את עקרונות משפט התורה במסגרת החיים המודרניים.