ההתנגדות של הנשיא טראמפ להחלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון נשענת על תפיסה מערבית הרואה במהלך כזה צעד העלול לערער יציבות, אך במזרח התיכון זוהי קריאה שגויה של המציאות. ריבונות ישראלית היא מהלך אסטרטגי הכרחי.
מעבר להיותה צורך ביטחוני ומדיני, הריבונות היא מימוש זכותו הטבעית של העם היהודי על ארצו. מדובר בזכות תנ"כית, היסטורית ומשפטית, המעוגנת גם במשפט הבינלאומי. אין עם נוסף בעולם שלו זיקה רציפה, מתועדת וברורה לארצו, ולארצו זו גבולות ושם המזוהים בעולם כולו כמולדתו שלו.
יודע כל מי שיד ורגל לו במזרח התיכון שהשחקנים המרכזיים באזור - מאיראן ועד חמאס והאחים המוסלמים - מונעים בראש ובראשונה מאידיאולוגיה דתית־פוליטית. עבורם, עצם קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל איננו סכסוך טריטוריאלי, אלא פגיעה בסדר האסלאמי. לכן עמימות מדינית ודחיית הכרעות אינן מייצרות יציבות - אלא נתפסות כחולשה.
דווקא משום כך החלת ריבונות היא הצעד הדחוף ביותר. ריבונות ברורה מציבה חוק וגבולות ומבטלת את אשליית "המדינה הפלשתינית העתידית".
אתגר החלת הריבונות מציב בפנינו את שאלת ערביי יהודה, שומרון ועזה התובעת התייחסות ומענה שאיש לא יוכל לחמוק ממנו. הניסיון לכפות מודלים מערביים של דו־לאומיות, אזרוח המוני או הקמת מדינה פלשתינית בלב ארצנו אינו רק בלתי מציאותי, אלא מסוכן.
ההיסטוריה הוכיחה אינספור פעמים כי במזרח התיכון מדינות אינן מתקיימות כמרחבים רב־לאומיים נטולי זהות ריבונית ברורה:
עיראק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם סונים, שיעים וכורדים -יש סכסוכים פנימיים עד היום.
סוריה של המאה ה־20 והאזרחים המגוונים שבה - דרוזים, עלאווים, כורדים ונוצרים - לא הצליחה ליצור אחדות יציבה.
לבנון הרב־דתית במאה ה־20 - חוסר איזון בין הקבוצות הוביל למלחמת אזרחים ארוכת שנים (1975-1990).
מלחמת האזרחים בסוריה, משבר תימן והחוסר שליטה על קבוצות שונות בעיראק - כולם מראים שמדינה רב־לאומית ללא זהות ריבונית ברורה מתפרקת.
בעוד שלעם היהודי יש מדינה אחת בלבד, מדינת ישראל, לערביי יהודה ושומרון עומדת הבחירה בין עשרות מדינות בעלות זהות ערבית או מוסלמית משותפת. הדרישה להנציח סכסוך בתוך המדינה היהודית, במקום לאפשר פתרון אזורי טבעי, חותרת תחת כל היגיון מזרח־תיכוני.
כמו כן, אין לשכוח את רצועת עזה. הממשל הטכנוקרטי הקיים שם, בהנהגה פלסטינית מוצהרת, משתמש בסמלים של “מדינה פלסטינית"- צעד זה הוא הליכה בעיניים פקוחות למצב של אי־סדר. כדי להשיג יציבות אזורית, ריבונות ישראלית חייבת לשלוט בין הים לירדן, כאשר עזה מהווה חלק אינטגרלי של ארץ ישראל. רק כך ניתן ליצור סדר ברור, חוקי ומונע אשליות של מדינה פלסטינית.
הגירה של ערביי יהודה ושומרון וגם של ערביי עזה איננה תנאי מוקדם לריבונות, אלא תוצאה טבעית שלה. רק לאחר שתובהר ההכרעה הריבונית, וכאשר יובן שאין עוד אופק למדינה פלסטינית, תיפתח הדרך לפתרון הריאלי היחיד: הגירה מרצון, בתמריצים כלכליים ובליווי בינלאומי.
העולם מכיר היטב תקדימים כאלה. ההיסטוריה המודרנית רצופה מקרים של שינויי אוכלוסייה שהובילו לייצוב אזורים שסועי סכסוך: חילופי האוכלוסין בין יוון לטורקיה; הגירת מיליוני הינדים ומוסלמים עם חלוקת תת־היבשת ההודית; העתקת אוכלוסיות גרמניות ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ודוגמאות רבות נוספות שהובילו לשקט ביטחוני ויציבות ארוכת שנים.
מעבר לכך, אותה קהילה בינלאומית יודעת להעלים עין משינויים דמוגרפיים כפויים או מוסכמים המתרחשים בעוד שורות אלה נכתבות, כולל גירוש כורדים ומיעוטים אחרים. במקרים הללו המהלכים האזוריים מתורצים ככאלה המשרתים יציבות אזורית. לעומת זאת, רק במקרה הישראלי מוצג שינוי דמוגרפי כבלתי לגיטימי, גם כאשר הוא הפתרון האנושי והמציאותי ביותר. על ישראל לדרוש את הפסקתו של הסטנדרט הכפול הזה.
כאמור, לערביי יהודה, שומרון ועזה קיימות חלופות טבעיות בדמותן של 22 מדינות ערביות ו־59 מדינות מוסלמיות, בעלות מרחבים, תרבות ושפה משותפת או דומה. הגירה מוסדרת, מרצון ובסיוע בינלאומי, תהיה עדיפה לאין שיעור מהנצחת סכסוך אידיאולוגי שאין ולא יהיה לו פתרון בתוך גבולותיה של מדינת ישראל.
הריבונות הישראלית איננה מכשול ליציבות אזורית. היא ההכרעה שממנה מתחיל סדר. ובמזרח התיכון - רק הכרעה מייצרת יציבות.