הוויכוח שהתגלע השבוע בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לראשי מערכת המודיעין, לגבי ה'קונספציה' בנוגע לרצועת עזה לפני טבח שמחת תורה, מעורר לא מעט מחשבות על עצם פעילות הגורמים המודיעיניים.
נתניהו הציג בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ודרכם לציבור, קלסרים של פרוטוקולים מתקופה של עשור לפני פרוץ הטבח - ובהם ציטוטים של בנט, איזנקוט רונן בר ואחרים, כדי להוכיח שאיש לא חזה את העתיד לבוא. ומנגד ב'ידיעות אחרונות' פירסם העיתנואי רונן ברגמן מבול של 'חשיפות', שלא קשה לזהות מה מקורן, לפיהן נתניהו הכיר את תוכנית 'חומת יריחו', תוכנית המתקפה של החמאס שבוצעה בשמחת תורה, כבר בשנת 2018. רוצה לומר: אתה, נתניהו, ידעת הכל - ולא עשית כלום.
אמש חשף ירון אברהם בערוץ 12 פרוטוקולים שמוכיחים שנתניהו עצמו דרש ממש ערב הטבח 'לשמר את השקט' בתקופת החגים.
וכל זה בהמשך לאלפי המסמכים שפורסמו בשנתיים האחרונות שהודלפו מהשב"כ, המוכיחים לכאורה שהשב"כ הזהיר וראש השב"כ התריע ונתניהו לא הקשיב.
בין רבבות המסמכים שכולם מנופפים מכל הכיוונים, רק מסמך אחד לא הוצג עד כה: כזה שבו המודיעין מזהיר באופן ברור שבשבת בבוקר, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר בשעה 6:30 - תתחיל מתקפה של החמאס על ישראל. כל עוד אזהרה כזו לא הגיעה, שלא יספרו לנו על 'השב"כ הזהיר' ו'המודיעין הזהיר'. האזהרות שכולם מנופפים בהם - שבגלל 'המהפיכה המשפטית' האויב מזהה חולשה ולכן יתקוף ושאר בלה בלה בלה - פחות משמעותיות, הרבה פחות משמעותיות, מהאזהרות שהימין הזהיר כל השנים גם מפני הסכמי אוסלו וגם מפני ההתנתקות: שהכוחות הפלשתינים שאנחנו בונים בסוף יפנו את נשקם כלפינו כמו שקרה באינתיפאדה השניה, ושהנסיגה מהרצועה תאפשר ירי רקטות על אשדוד ובאר שבע, ואיום של החמאס על מדינת ישראל. כן, גם אנחנו הזהרנו וכל ראשי הממשלות מאז הסכם אוסלו וההתנתקות התעלמו.
המידע שהגיע לישראל על תוכנית המתקפה של החמאס, זו שכונתה 'חומת יריחו', מוכיח דבר נוסף משמעותי מאד: תוכנית מבצעית שנכתבת על ידי האוייבים איננה עוד פיסת נייר, אלא תוכנית לביצוע.
יואב זיתון כותב הבוקר ב'ידיעות אחרונות', שמרבית הבכירים בצה"ל שדנו בתוכנית "חומת יריחו" ושחלקם גם דרש לנקוט בצעדי מעקב אחריה, סברו שמדובר בתוכנית לבניין כוח של חמאס, ולא בפעולה קונקרטית מתקרבת. זאת על אף אימונים רבים שנראו בחמאס לכבוש יישובים ישראלים ומוצבים של צה"ל. היחידים שהתעקשו שזו אינה תוכנית חזונית בלבד היו שניים או שלושה נגדים זוטרים יחסית באמ"ן, בהם הנגדת ו', שניסו לשכנע את בכירי צה"ל שחמאס עלול להוציא את התוכנית לפועל ושהיא בהחלט ברת ביצוע".
המסקנה מהכישלון הזה, הוא החובה להסיר לחלוטין את ההשקפה שהיתה גם לפני מלחמת יום הכיפורים, של בחינת כוונות ולא בחינת יכולות. הלקח המשמעותי ביותר גם ממלחמת יום הכיפורים וגם מטבח שמחת תורה, הוא החובה להתייחס ליכולות של האוייב, ולא לנסות לנתח מה הוא באמת חושב או רוצה.
זה נוגע במיוחד למדינה שבונה איום משמעותי על ישראל, ומשום מה דעת הקהל וגם ההנהגה מקלים בה ראש: מצרים. בישיבה חסויה של ועדת החוץ והביטחון שנערכה ביום חמישי שעבר, הזהיר נתניהו כי "הצבא המצרי מתעצם" וכי על ישראל לעקוב מקרוב כדי למנוע ממנו להפוך לחזק מדי. למרות שציין כי קיימים יחסים ואינטרסים משותפים עם מצרים, הוא הדגיש את הצורך במעקב הדוק אחר בניית הכוח שלהם.
טוב שנתניהו העלה את הנושא, כי מה שקורה מעבר לגבול המצרי בהחלט מעורר דאגה ומחייב פעילות מעשית של ישראל, ולא רק מעקב סביל. באתר 'נציב' פורטו האיומים המצריים. זה מתחיל מהפרות הסכם השלום בסיני: מצרים בונה תשתיות צבאיות בסיני, כמו מסלולי טיסה למטוסי קרב ואתרים תת-קרקעיים לטילים באופן שמהווה הפרה של הנספח הביטחוני בהסכם השלום מ-1979. המלחמה בעזה יצרה חיכוך מתמשך מול מצרים בנושא אבטחת הגבולות, הברחות והחשש המצרי מדחיקת פלסטינים לסיני, מה שהוביל את מצרים לעבות את כוחותיה בגבול עם ישראל, בניגוד להסכם השלום עם מצרים.
בנוסף, מצרים נמצאת בשנים האחרונות בתהליך הצטיידות רחב בנשק מתקדם ורכש צבאי משמעותי. למרות שהדבר לא סותר את הסכם השלום עם ישראל, יש כאן חשש רציני מהמשך שחיקת "היתרון האיכותי" של ישראל.
מדאיג גם הידוק יחסים של מצרים עם טורקיה, האויבת החדשה של ישראל. הדבר מהווה שינוי במאזן הכוחות האזורי שעלול להשפיע על חופש הפעולה של ישראל - אם כי במקרה הזה אין למדינת ישראל מה לעשות. מצרים מדינה ריבונית וזכותה לקיים קשרים מדיניים עם כל מדינה שתחפוץ.
כשנתניהו נפגש עם הנשיא טראמפ לדון בנעשה באיראן, הוא חייב להעלות גם את הנושא המצרי. חובתה של ישראל לדרוש לכל הפחות את קיום הנספח הצבאי בהסכם השלום עם מצרים - שלא נופתע שוב. שלא נעמוד בעוד עשור או פחות בוויכוח נוסף בין הדרג הצבאי והמדיני, בשאלה מי ידע ומי התריע מפני האיום המצרי על ישראל. ויכוח שיבוא מאוחר מדי.