אל"מ (במיל') גולן ואך, מפקד יחידת החילוץ הארצית לשעבר וכיום מפקד יחידת "פלדות" בפיקוד הדרום, משחזר באולפן ערוץ 7 את הרגעים הקשים שבהם כמעט קיפח את חייו במהלך המלחמה.

במשך שש שעות ישב מפעיל "באגר" בתוך הכלי שלו, כשהוא מחזיק את ה"סטיק" בקיפאון מוחלט, לא מעז לזוז מילימטר. מתחת לכף המפלצתית של הדחפור, בעומק האדמה העזתית, שכב ואך. רגע אחד של חוסר תשומת לב, תזוזה אחת לא נכונה, וגוש האדמה העצום שנח על ראשו היה מסיים את חייו.

האירוע התרחש במהלך איתור והשמדת מנהרות, תרגולת שואך ואנשיו ביצעו עשרות פעמים, אך הפעם התרחשה קריסה בעומק של שמונה מטרים.

בתוך השקט המקפיא של המוות, כשהוא נחנק ומשוכנע שסופו קרב, הגיע רגע ההצלה. "לי ברור לי שאני הולך למות. אני לא רואה שום דרך מקצועית, שבה הבאגר שהוריד אותי למטה, מצליח לחפור אחריי, ולהגיע עד אליי בלי לפגוע בי. אני כרגע קבור והוא לא יודע איפה אני נמצא, וגם לא רואה בדיוק איפה הוא חופר".

"ברור לי מקצועית", הוא מוסיף, "שאם אני הייתי למעלה הצעד הבא היה להתחיל לחפור עם הבאגר, עד שאני מוצא את הראש או את המותניים של מי שאני חופר אחריו. היתה לי השגחה פרטית - אחרת אין דרך להסביר את זה. הבאגר אכן חופר, פוגע לי בקסדה עם הכף, ממש שני סנטימטרים מעל האוזן. צריך להבין. זו כף בגודל 1.60, עם ארבע שיניים שכל אחת בגודל של 60 ס"מ, שחופרת ולא פוגעת לי ברקה אלא רק בקסדה ואפילו פותחת לי חלל אוויר מול הפה. אני מצליח לנשום אחרי יותר משתי דקות ללא נשימה כלל".

ברגע הזה הוא מצליח להתעשת בכוחותיו האחרונים. "אני נושם נשימה עמוקה, כמו איזה תינוק שנולד, וזועק מלמטה 'עצור'. הם שומעים צעקה ואומרים 'גולן חי, גולן חי'. היה מדובר בגוש אדמה ענק של עשרות קילוגרמים שנחת על הראש שלי. מפעיל הבאגר תפס אותו עם הכף ונשאר לא פחות משש שעות על הסטיק, בלי הפסקה להתפנות אפילו, עד שחולצתי".

הסיפור של ואך במלחמה לא מתחיל בהריסות עזה, אלא בתחושת הכישלון הצורבת של בוקר ה-7 באוקטובר. כמי שרגיל להגיע לאזורי אסון ברחבי העולם ולהושיט יד, המפגש עם הזוועות מבית הותיר בו צלקת עמוקה. הריח של המוות והתמונות הקשות מכפר עזה לא יוצאים לו מהראש, אבל בעיקר תחושת ההחמצה המערכתית.

"הכישלון המערכתי עמוק", הוא אומר בכאב, "המילה כישלון מערכתי עמוק הייתה מרוחה על פני כל היממה הזאת". היומיים הראשונים עברו עליו ועל חייליו באיסוף גופות. ביום הולדתו ה-49, יומיים לאחר הטבח, ביקש משאלה אחת: שיהיה לו חלק אקטיבי במלחמה ושמדינת ישראל תנצח בה. שעות ספורות לאחר מכן, באזור מפלסים, הוא נקלע להיתקלות חזיתית עם מחבלים שחוסלו.

ואך הבין שהמלחמה דורשת שינוי תפיסה בתחום עליו הוא מופקד. "לא נשארנו מעבר לגדר לפי הפקודות. נכנסנו פנימה כדי לכתוב תורת לחימה חדשה".

הוא חבר לחטיבה 551, לכוח של משה לייטר הי"ד, חברו הטוב, מתוך תחושת שליחות עמוקה. ואך מתאר מציאות כאוטית שבה היוזמה האישית של המפקדים בשטח היא זו שמילאה את החללים שהותירו הפקודות הגדולות. "לא היינו מגיעים לשום הישג במלחמה אלמלא היו אנשים שבחרו למלא את הרווחים האלה בעצמם", הוא פוסק.

החיבור לאנשי 551 היה טבעי. את משה לייטר הכיר מילדות, חברות שנצרבה במשלחות סיוע בפיליפינים ובשדות הקרב. את יוסי הרשקוביץ הי"ד, המנהל והמחנך הנערץ, הכיר בשטח, בתוך ההריסות של בית חאנון. אחד הרגעים המצמררים ביותר בשיחה הוא הזיכרון המוזיקלי מאותו לילה חשוך בעזה. ואך ושותפו לצוות, שמרו מחוץ למבנה הרוס, כשלפתע הרשקוביץ הופיע, מזמזם לעצמו מנגינה חרישית. "הבית שבו היינו היה אמור להיות שקט לחלוטין ופתאום הוא מזמזם מאחורי הגב שלנו". ואך ביקש לשמוע את הזמזום ואמר לעצמו שאת הניגון הזה הוא רוצה לזכור. יומיים לאחר מכן יוסי נפל.

ואך היה מתוסכל שלא הצליח לזכור את המנגינה. "הרגשתי שאני לא זוכר כלום. ממש בכיתי בניסיון למצוא אותה. רק בהלוויה שלו נזכרתי. בהתחלה במלים ואז במנגינה".

האובדן של משה, יוסי, ואחרים עיצב את המשך דרכו של ואך במלחמה. הוא הוביל להקמת יחידת "פלדות" שמטרתה השמדת תשתיות טרור, מנהרות ומבנים המאיימים על הכוחות. הוא מותח ביקורת על המצב בו במקרים רבים כוחות נכנסו למבנים ממולכדים ללא ריכוך מתאים, דבר שהוביל לנפגעים, כולל אחד מאחיו שנפגע בסיטואציה דומה. הוא דוחה על הסף את הביקורת הבינלאומית ומציג משוואה פשוטה: או בתים עומדים שמסכנים חיילים, או שטח סטרילי שמציל חיים.

בתוך הכאוס וההריסות, היה גם רגע אחד של סגירת מעגל מזככת - המבצע להשבת גופתו של רן גואילי. ואך פיקד על הכוח ההנדסי במבצע המורכב בלב הרצועה. המודיעין הצביע על נקודה מסוימת, אך בשטח הדברים נראו אחרת. באמצע הלילה, איש מודיעין זוטר יחסית ניגש אליו עם תחושת בטן שהמיקום שגוי. בהחלטה של רגע, שנלקחה בחשכה וללא אישורים מדרגים גבוהים, החליט ואך להרחיב את גזרת החפירה באופן דרמטי. "ההחלטה הזאת היא זו שהביאה למציאתו", הוא מציין בהתרגשות. כשגופתו של רן נמצאה, האדם הראשון עליו חשב היה משה לייטר ז"ל, ולכן צלצל לאביו - השגריר יחיאל לייטר. "שמעתי אותו דומע בטלפון. זה היה מרגש".

ואך מוצא נחמה בעשייה האזרחית שלו, שהיא המשך ישיר של הציונות בשדה הקרב - העלייה. הוא עוסק בהבאת עולים, לא כבודדים אלא כקהילות שלמות, פרויקט שהוא מוביל יחד עם אביו כבר עשרות שנים. "אני חושב שאין הרבה תחומים שבהם יש יותר סיפוק, סקרנות, ציונות, התרגשות", הוא אומר.