מאז ה-7 באוקטובר 2023 מאות אלפי מילואימניקים עזבו למשך מאות ימים עסקים, משרות ומשפחות ויצאו להגן על המדינה.
בעוד הם נלחמים בכל כך הרבה חזיתות, מצפון עד דרום ומתנתקים לחלוטין כמעט ממה שהשאירו מאחור, חלקם חזרו למציאות כלכלית מטלטלת: ירידה בהכנסות, תזרים שנפגע, התחייבויות שוטפות שרק הלכו וטפחו, ולא מעטים אף הגיעו לפשיטת רגל ולמצב של סגירת העסק. דווקא ברגע הזה, הבנקים שמציגים רווחי שיא משנה לשנה ואף מתהדרים בהם, התבקשו לגלות קצת אמפתיה וגמישות מערכתית ולהיכנס מתחת לאלונקה.
במקום זאת, רבים מאותם משרתים דווקא נתקלו בנהלים קשיחים ששוב מפנים זרקור שלילי במיוחד על הגופים הפיננסיים הללו.
הביקורת שהשמיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כלפי המערכת הבנקאית איננה אמירה פוליטית או גחמה אישית, אלא קריאת כיוון והצבת מראה בפני אחת המערכות המרכזיות במדינה. מערכת הבנקאות איננה עסק פרטי בלבד, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מהתשתית הלאומית של מדינת ישראל, ולפיכך עליה לפעול מתוך ראייה כוללת של טובת המשק והחברה הישראלית, ולא רק לאור שיקולי רווח וצמיחה פיננסית. הבנקים כגופים שמחזיקים בכוח ריכוזי אדיר בכל הנוגע להשפעה היומיומית שלנו על יוקר המחיה ועל היכולת של עסקים קטנים ובינוניים להתקיים, נדרשים לראייה ערכית רחבה יותר מהסתכלות תמידית בשורת הרווח.
שני בנקים גדולים מחזיקים בחלק הארי של האשראי למשקי הבית ולעסקים הקטנים בישראל. כאשר מבנה השוק ריכוזי כל כך, האחריות על אותם גופים גדלה בהתאם. העלאות הריבית בשנים האחרונות הגדילו משמעותית את הכנסות הבנקים מריבית שבאותה נשימה גם הכבידו מאוד על הציבור שגם כך מתמודד עם ריבית פריים גבוהה. משפחות שהתחייבו למשכנתא או להלוואה בתנאים אחרים מצאו עצמן מול החזרים מנופחים. עבור מילואימניק שנעדר חודשים מהעסק או מהמשרד, זהו בדיוק ההבדל הדק בין המשך הישרדות במציאות מאתגרת ולבין קריסה.
הבנקים היו עסוקים בקמפיינים שיווקים שמבקשים להראות כמה הם באים לקראת אנשי המילואים, אלא שבפועל לא היה כאן יותר ממס שפתיים. אין הכוונה למתן פטור גורף מחובות, אלא להפעלת שיקול דעת רחב וגמיש: דחיית תשלומים אמיתית ללא ריבית סמויה, פריסה מחודשת בתנאים מועדפים, הימנעות מהגבלות אוטומטיות על חשבונות בתקופות שירות ממושכות, והקמת מסלולי אשראי ייעודיים למשרתי מילואים ולעסקים שנפגעו. לא גימיקים של תרומות חד פעמיות שמלוות בקמפיינים פרסומיים עתירי ממון, אלא מדיניות סדורה שמבינה את ההקשר הלאומי.
הבנקים נמדדים על שורת הרווח, וההנהלה מתוגמלת בהתאם. כמי שניהל במשך שנים משרד פרטי, זהו בהחלט היגיון עסקי מובן, אך כאשר רווחי המערכת חוצים שוב ושוב את רף מיליארדי השקלים בשנה, לא ניתן להתעלם מהצד השני של המאזן: משקי בית חנוקים מתשלומים, עסקים קטנים שנאלצים ליטול אשראי בתנאים גרועים, ומילואימניקים שחוזרים משירות ממושך ומגלים חריגות ואיומים על הגבלת החשבון.
לפי דוחותיהם הכספיים של הבנקים הגדולים ולפי סקירות רשמיות של בנק ישראל שפורסמו בשנים האחרונות, חלק משמעותי מהרווחים נובע ממרווחי ריבית שהתרחבו באופן חד בתקופת העלאות הריבית. כלומר, מהפער בין הריבית שהבנקים משלמים על פיקדונות הציבור לבין הריבית שהם גובים על הלוואות ומשכנתאות. הנתונים הללו מופיעים בדוחות הרבעוניים והשנתיים של המערכת הבנקאית ובסקירות היציבות של בנק ישראל, והם מלמדים כי סביבת הריבית הגבוהה הגדילה דרמטית את הכנסות המימון של הבנקים. כאשר הציבור מממן בפועל את הזינוק ברווחים, הוא מצפה לראות גם חלוקה הוגנת יותר של הנטל בשעת חירום.
הכלכלה הישראלית הוכיחה חוסן יוצא דופן בתקופת המלחמה, אם ברמת הצמיחה שעברה את תחזיות הבנקים, באבטלה נמוכה ובמערכת פיננסית יציבה, כשהבנקים הראשונים ליהנות מאותה יציבות מוניטרית. כעת תורם להוכיח שהם חלק מאותו חוסן, לא רק באמצעות דו"חות רווח מרשימים, אלא באמצעות אחריות ציבורית ממשית. במבנה שוק ריכוזי, שבו מספר מצומצם של בנקים שולט ברוב האשראי למשקי הבית, האחריות רחבה יותר מאשר בשוק תחרותי. אמון הציבור הוא תנאי ליציבות פיננסית. אם הציבור מרגיש שבשעת מבחן הוא נשאר לבד מול המערכת, הנזק לא רק תדמיתי אלא כלכלי ממשי.
רו"ח שי אלון הוא ראש מועצת בית אל, יו"ר ועדת הכספים והסכמי השכר של המרכז לשלטון מקומי.