מישהו דואג לי שם למעלה

המושג "האור בקצה המנהרה" קיבל במלחמה הזאת, כך נדמה לי, משמעות חדשה ועמוקה. כאשר מתוך המנהרות האפלות של עזה החלו להגיח בזה אחר זה אחינו ואחיותינו, פדויי ה', התחלנו להבין שיש באמת אור בקצה המנהרה. והאור הוא אור עצום וגדול. לפעמים כל כך עצום שקשה לא להסתנוור ממנו.

השבוע הפגיש העיתונאי ירון אברהם, בכתבה מרגשת שערך והגיש, את ששת החטופים ששרדו יחד בגבורה באותה מנהרה; גיבורי השבי אוהד בן עמי, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, יוסף חיים אוחנה, מקסים הרקין ושגב כלפון. המפגש ביניהם היה רצוף רגעים מצמררים, מסמרי שיער ומרגשים כאחד. ובעיקר - מלאים בזיכרונות מפעימים של אחווה, גבורה ואמונה. אמונה שאין דרך להבין בלי להאמין שבכל יהודי, לא משנה באיזו מנהרה עמוקה הוא נמצא, יש אור ענק. האור בקצה המנהרה. והאור הזה יצליח להבקיע בסופו של דבר כל מחיצה וכל מחסום.

להלן כמה מרגעי השיא המרגשים שהופיעו בכתבה ובקדימון שפורסם לפניה:

אוהד בן עמי: "אנחנו דיברנו בינינו ובעצם אמרנו, רגע, אולי יש לנו השגחה פרטית? כי בעצם כל אחד עמד בסיטואציה שהוא יכל למות ב־7 באוקטובר. ואז אנחנו אומרים, רגע, אולי יש אלוהים בשמיים? הוא רוצה שנחיה, אבל אנחנו צריכים ללמוד לקח מסוים. אבל יש לנו השגחה פרטית, אנחנו נשרוד את זה. אנחנו נעמוד בזה. הוא שומר עלינו. 'אתה בחיים'. 'וואו, נכון, אחי, נכון', ואז היינו מזכירים אחד לשני אתה דבר הזה."

אוהד בן עמי, המבוגר מכולם, היה כמו אבא לשאר החבורה. "ההרגשה הזאת שיש מישהו שהוא בגיל של אבא שלך שם, אתה כל כך רגיש לזה", הסביר יוסף. אלקנה סיפר בפשטות על הקשר העמוק: "אוהדי בשבילי היה הכול שם. חבר, אבא, שותף". שגב הוסיף: "תמיד הערצתי אותו, הייתי מסתכל עליו ומדמיין את אבא שלי, אם הוא היה בשבי".

האור בקצה המנהרה

מראיין: "בכלל האמונה הייתה ממש חזקה שם במנהרה..."

שגב כלפון: "בטח. הגעתי למצב שתפרתי כיפות מהג'לבייה של אוהד. כשהוא יצא הוא השאיר ג'לבייה".

אוהד בן עמי: "עכשיו רק שתבין, אני קיבוצניק, קיבוצניקים ודת זה שני דברים קוטביים לגמרי... ואני הרגשתי שאני חייב להגיד תודה על האוכל, על השתייה, על הרבה דברים. לא ידעתי איך. והם לימדו אותי. זה מה שחיבר אותי..."

שגב כלפון: "כל מה שהיה מקשר אותנו לשורשים שלנו, ליהדות, אז זה היה הדבר הכי מחזק שיש. אם זה קבלות שבת, אם זה חגים, אם זה 'שיר המעלות', אם זה כל דבר כזה או אחר, סליחות שהיינו עושים. אין, זה מקשר אותך, זה כוחות, זה... אי אפשר להסביר את זה במילים".

מראיין: "זה לא גם הולך לצד השני? זאת אומרת, אתה בסיטואציה הכי נוראית שיכולה להיות, נחטפת, 7 באוקטובר..."

מקסים הרניק: "אתה יודע כמה פעמים אני שומע את השאלה הזאת, 'איפה הבורא עולם', כן? אם קרה 7 באוקטובר. אז התשובה מאוד פשוטה, זה לא בורא עולם, כל מה שקרה ב־7 באוקטובר זה בחירה, נטו בחירה של בני אדם. ותוצאה של המעשים שלהם. לא צריך להפיל את זה על בורא עולם".

יוסף חיים אוחנה: "אם אתם זוכרים, ה'חנוכת המנהרה' שלנו, בעצם קבלת הפנים, איפה שהתחברנו, זה אחרי איזה יומיים הגיע יום שישי. והם, היה להם את הטקס שישי שהם היו עושים, שעומדים ושרים. ופתאום הם אומרים, בואו, עושים קידוש של שישי. אנחנו אומרים, אוקיי, שמים כיפות, נייר טואלט על הראש. נעמדים, ואז פתאום, משום מקום, צועקים את השירים. פתאום לצרוח שירים מהבית, זה היה רגע שבאמת, הדבר הכי מרגש ששמעתי... הרעדנו, הרעדנו את המקום. המקום רעד ואמרנו, טוב, טוב שירדנו לכאן".

"לא צריך להפיל את זה על בורא עולם"; "קבלת שבת שמרעידה את המנהרות"; "טוב שירדנו לכאן". תרשו לי בבקשה לרוץ לרגע לארון הקודש הקרוב, לפתוח אותו ולצעוק לריבונו של עולם: "איפה יש לך עוד עם כזה בעולם?!"

השיר שהציל חיים

בתחילת השבוע נפרדנו מאחד היוצרים הגדולים במוזיקה הישראלית - מתי כספי ז"ל. מתי היה עבור רבים וגם עבורי השראה, כמי שניסה לנגן את יצירותיו המורכבות והייחודיות, מבחינה מוזיקלית. ואת המוטו שכתב בתחילת ספר התווים הראשון שלו, בהומור האופייני, כדאי לשאת לכל רגע בחיים: "לאט לאט, יש זמן. לא אומרים לצ'יפס על האש נו".

בריאיון המרגש שערך איתו העיתונאי רוני קובן ושפורסם השבוע לאחר פטירתו, סיפר כספי שכבר היה חולה ומיוסר, על רגע אחד שזכור לו במיוחד, שבו חווה את השפעת יצירתו:

"במלחמת יום כיפור הופעתי לפצועים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. והמחלקה הייתה של כאלה שהם פצועים קשה, של פצועי שרפות, כוויות. בתום ההופעה ניגשה אליי אחות וביקשה ממני לגשת לאחת המיטות, כי החייל רוצה לדבר איתי.

"ניגשתי לאחת המיטות וראיתי חייל שהוא שרוף לגמרי, פנים שרופות לגמרי, תחבושות, נוזלים, כל מיני דברים. הוא אמר לי: 'אני רוצה להודות לך על שהצלת את חיי'. אמרתי: 'איך?'

"אז הוא אמר: 'השיר שלך, "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה"'. הוא אמר שהוא שכב בתוך טנק בוער. והוא פשוט הסתכל למעלה וראה את הלהבות אופפות את הצוהר של הטנק, ופתאום השיר הזה הבזיק במוחו. בשארית כוחותיו אזר את כל הכוח שהיה לו ועף מהטנק הזה החוצה והתגלגל על החול וככה חייו ניצלו".

ואולי זוהי תמצית האור שמאפיין כל כך את האמונה היהודית, גם בעומק מנהרות החיים: האמונה שכדברי אהוד מנור, בלחנו הנוגע של ידידו מתי כספי, "מישהו דואג לי שם למעלה".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר