נדמה שאין מילה שחוקה יותר בלקסיקון הפוליטי הישראלי מאשר "אחדות". מה שמצטייר כנהר זורם ושוצף של שיתוף פעולה, יהפוך מהר מאוד לביצה עומדת ומעופשת. במים העומדים הללו שום רעיון חדש לא יכול לנבוט ושום זרם של שינוי לא יכול לפרוץ.
השקט המדומה על פני המים מסתיר מתחתיו מערכת אקולוגית חנוקה, שבה הישרדותם של הדו-חיים הפוליטיים חשובה יותר מאיכות המים שהאזרח נאלץ לשתות.
רגע לפני שנצלול לעומק הבעיות המובנות בממשלת אחדות, ראוי לבחון את סל הנימוקים שבאמצעותו משווקים לנו אותה, ובראשם הבטחת היציבות. על הנייר המשוואה נראית פשוטה: בסיס קואליציוני רחב אמור להוות בלם זעזועים. אלא שבמבחן המציאות הדינמיקה הפוליטית מוכיחה שפוטנציאל הסחיטה אינו נעלם בממשלות ענק, הוא פשוט משנה כתובת. במקום שמפלגה קטנה תאיים על ראש הממשלה, השותפה הגדולה והבכירה תוקעת מקלות בגלגלים בעצמה. במבט היסטורי, בממוצע, דווקא ממשלות אחדות, ה"יציבות" לכאורה, מחזיקות מעמד זמן קצר יותר מממשלות צרות ו"בלתי יציבות" לכאורה.
טיעון נוסף הוא שממשלת אחדות תסיים את עידן השיסוי. זוהי אחיזת עיניים. אחדות מלאכותית מלמעלה לא מחלחלת למטה, היא רק יוצרת תחושת בחילה בקרב הבוחרים. הציבור, ששמע את נבחריו מטיחים האשמות חמורות כמו "בוגד" ו"מסוכן", מביט בהם כעת משלבים ידיים ומבין שמדובר בהצגה. הדרך לאיחוי הקרעים אינה עוברת דרך טשטוש הזהויות, אלא דרך ויכוח אמיץ וברור. כשאני מוותר על האמת שלי ואתה על שלך, איננו יוצרים שלם חדש אלא ריק גדול. הניסיון לכפות הסכמה היכן שאין כזו משול לזוגיות עצובה שבה שני הצדדים מבטלים את עצמם למען "שלום בית" מדומה. בסוף, ההדחקה הזו לא תחזיק מים והפיצוץ יהיה כואב הרבה יותר.
וישנה כמובן טענת "ממשלת החירום". את הטענה הזו אני עוד מוכן לקבל, למרות הספקנות לגבי מתי בדיוק נגמרת השגרה ומתחיל החירום. עם זאת, הסכנה הגדולה אורבת דווקא שם: במשבר, הדבר הקטלני ביותר הוא הקיפאון. כשלכל צד תפיסת עולם הפוכה לגבי ניהול המערכה או הכלכלה, התוצאה היא היסוס בעיצומו של ניהול המשבר. בזמן מלחמה אין מקום לשני רמטכ"לים, ובזמן מצוקה כלכלית אין מקום לשני שרי אוצר. במקום הכרעות בזק אנו מקבלים שוק קח־ותן מתיש על כל צעד ושעל, כשהזמן אוזל והלהבות בחוץ רק מתגברות.
אחרי שפירקנו את אשליות ה"בעד", הבה נצלול אל טיעוני ה"נגד". ממשלת אחדות רחבה היא כמו רכב שנבנה בניגוד לכל היגיון הנדסי: שני הגאים, שתי דוושות בלם ושני נהגים שכל אחד מהם רוצה לנסוע ליעד אחר לגמרי. זהו לא איזון, זהו שיתוק מכני. זכות הווטו ההדדית היא למעשה "אמברקס" שכל צד מושך ברגע שהשני מנסה להניע. הימין מסונדל, השמאל משותק, וכל רפורמה נחנקת עוד לפני שהגיעה לכנסת. התוצאה היא דריכה אינסופית במקום ותחזוקה עייפה של הקיים. כשכולם אוחזים בהגה בבת אחת, המנוע אולי רועש, אך הרכב אינו זז.
יתרה מכך, האחדות המלאכותית הזו היא מתנה שלא תסולא בפז לשוליים הקיצוניים. ברגע שהזרם המרכזי מוותר על זהותו למען "אחדות מזויפת", הוא מאותת לציבור שהאידיאולוגיה מתה. המצביעים האידיאולוגיים, אלה שחשים שהוליכו אותם שולל, בורחים אל המקום היחיד שבו המילה היא עדיין מילה, הקצוות. זה אינו תרחיש דמיוני, אלא מציאות שהוכיחה את עצמה באירופה: ממשלות אחדות המאיסו את המתינות על הציבור ודחפו אותו לקצוות. מי שחושב שהוא מייצר אחדות, למעשה סולל במו ידיו את הדרך לכנסת של שבטים קיצוניים הנלחמים זה בזה.
לסיכום, איננו זקוקים לעוד חיבוק מזויף תחת אור הפלואורסנטים באולפן. דמוקרטיה בריאה צריכה ממשלה שבאה לעבוד ואופוזיציה שבאה להילחם, לא יצור כלאיים שמנסה להיות גם וגם. ההיסטוריה הישראלית היא בית קברות לממשלות אחדות שנכשלו בדיוק בשל סיבה זו. עדיפה ממשלה צרה, הומוגנית וחדה, שיכולה למשול, לטעות ולתקן, על פני ממשלה רחבה שאינה יכולה לזוז מילימטר. עדיף לריב על הדרך מאשר להסכים לא ללכת לשום מקום.