כצפוי, הימין הקיצוני לא ניצח השבוע בבחירות לנשיאות פורטוגל. המנצח הוא אנטוניו ז’וזה סגורו, מועמד מתון, איש מרכז-שמאל, שניצח בפער ניכר עם שני שליש מהקולות בסיבוב השני.
כלל המפלגות המסורתיות - משמאל ועד ימין מתון - התגייסו יחד כדי למנוע את עלייתו לשלטון של שגה (Chega), המפלגה הלאומית-פופוליסטית בהנהגתו של אנדרה ונטורה. “החגורה הסניטרית" החזיקה מעמד.
ובכל זאת, זו לא הניצחון של סגורו שמעלה את כותרות העיתונים הבינלאומיים. זה שגה. עבור קורא ישראלי, הפרדוקס הזה ראוי להסבר. פורטוגל היא מדינה קטנה במערב אירופה. לעתים רחוקות שמה מוזכר בהקשר של הדיונים הגיאופוליטיים הגדולים. ישראלים רבים מקשרים אותה בעיקר להחלטה סמלית אחת: החוק שאושר ב-2015, המאפשר לצאצאי היהודים הספרדים שגורשו בסוף המאה ה-15 לקבל אזרחות פורטוגלית, במחווה רשמית של הכרה ותיקון היסטורי. מבחינה פוליטית, לעומת זאת, המדינה נתפסה כיציבה, מתונה, כמעט מחוץ לסערה האירופית.
התמונה הזו נסדקה.
נוכחותה של שגה בסיבוב השני הדאיגה את האליטות האירופיות. היא העלתה את האפשרות שפורטוגל כבר אינה חסינה מפופוליזם. לראשונה מאז נפילת הדיקטטורה הלאומנית של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, שהופלה ב-1974 במהפכת הציפורניות, הפכה מפלגה המסווגת כימין קיצוני לכוח מרכזי במשחק הפוליטי.
שגה - שמשמעותה המילולית “מספיק" - היא מפלגת הימין הרדיקלי הראשונה שחווה פריצת דרך שכזו מאז תום המשטר האוטוריטרי. מנהיגה, אנדרה ונטורה, פרשן כדורגל לשעבר, היה עדיין חבר פרלמנט בודד ב-2019, כאשר שגה נכנסה לראשונה לפרלמנט עם מושב אחד בלבד. שש שנים מאוחר יותר, המפלגה הפכה לכוח האופוזיציה המרכזי, עם כמעט 23% מהקולות בבחירות לפרלמנט ב-2025, ולאחר מכן כ-33.3% בסיבוב השני של בחירות הנשיאות שנערכו אתמול.
ההצלחה הזו אינה משקפת נוסטלגיה סלזאריסטית ולא קסם פתאומי לאוטוריטריות. היא פרי של אכזבה חברתית עמוקה. במשך זמן רב, האמינו שהעם הפורטוגלי “מחוסן" נגד סטיות פוליטיות מהעבר. אבל ההיסטוריה אינה מחסנת מפני תסכול.
הגלובליזציה הכלכלית, פריחת התיירות והאינטגרציה האירופית שינו את המדינה, אבל לא תמיד לטובת כולם. בערים הגדולות, מחירי הנדל"ן התפוצצו, והדירו את הצעירים ואת מעמדות הביניים והעובדים. מקומות העבודה הפכו מעורערים יותר, השכר לא עמד בקצב עלות המחיה, והפערים התעמקו. חלק גדל והולך מהאוכלוסייה מרגיש שנשאר מאחור.
במרחב הזה פרחה שגה. המפלגה גדלה על חמצן הרשתות החברתיות, חשיפת השחיתות, הובילה שיח קשוח בנושאי הגירה ושיח לעומתי הלאליטות הפוליטיות המסורתיות. המסר שלה משך במיוחד צעירים פורטוגלים ובוחרים במצוקה כלכלית. היא פרצה למעוזים ותיקים של השמאל, שם עובדים מתוסכלים ממשבר הדיור, ממחסור במקומות עבודה ומעלייה בהגירה חיפשו מועמד שמדבר שפה ישירה, ללא זהירות מוסרית.
ההצבעה אתמול חושפת אפוא מציאות כפולה. מצד אחד, המוסדות עדיין מחזיקים מעמד: המרכז מתנגד, והמערכת הפוליטית ידעה להתגייס כדי לחסום את הימין הקיצוני. מצד שני, עצם העובדה שחומת אש כזו היתה נחוצה מראה עד כמה האיזון פגיע כעת. התסריט הזה חורג הרבה מעבר לפורטוגל. הוא משתלב בדינמיקה אירופית רחבה יותר. בצרפת, ההתכנסות הלאומית (RN) שולטת בהצבעה העממית. באוסטריה, ה-FPÖ מוביל את סקרי הבחירות. בגרמניה, ה-AfD מתקדם במרץ, במיוחד באזורי המזרח. באיטליה, ימין לאומי-שמרני שולט. פורטוגל אינה חריגה: היא המדינה האחרונה שמצטרפת למסלול הזה.
ההתפתחות הזו אינה ניתנת להפרדה מההקשר הגיאופוליטי. המלחמה באוקראינה הדגישה את גבולות האיחוד האירופי כשחקן אסטרטגי. אירופה מתקשה לדבר בקול אחד, כי מדינותיה לא חולקות את אותם פחדים או אותן סדרי עדיפויות. מדינות המזרח חיות את רוסיה כאיום קיומי. מדינות הדרום, כמו פורטוגל, תופסות את הסכסוך כרחוק ויקר. השבר הזה מחליש את האמינות האירופית מול ארצות הברית, סין ורוסיה.
הניצחון של סגורו אינו מוחק אפוא את המסר של הבחירות הללו. פורטוגל לא התמוטטה, אבל היא השתנתה. והשינוי הזה אומר משהו רחב יותר: אירופה עוברת שלב של ספק, פיצול ושינוי תבניות. הסכרים עדיין מחזיקים, אבל הלחץ עולה.
כאשר מדינה שנתפסה זה מכבר כשקטה ופריפריאלית מתחילה להתנדנד, זה אף פעם לא תופעה מקומית. זו אזהרה.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), מרכז את פעילות המכון באירופה