בשיח הציבורי של התקופה האחרונה, שב ועולה המתח בין הציבור הדתי־לאומי לציבור החרדי סביב סוגיית הגיוס.
המקור לכך ברור: העומס הכבד, הכאב, תחושת האי־שוויון והמלחמה שמטלטלת את כולנו. אך דווקא מתוך הכאב הזה, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו שאלה עמוקה יותר: מהו המניע האמיתי שלנו לגיוס? ומהי הרוח שצריכה להוביל את העשייה שלנו?
לא "בגללם", אלא "בזכותנו"
הציבור הדתי־לאומי אינו מתגייס לצה"ל מפני שמישהו אחר משתמט. אנו מתגייסים משום שהשירות הצבאי עבורנו הוא מצווה, ערך ושליחות. הוא נובע מתפיסת עולם של אחריות לאומית, של שותפות גורל ושל קריאת "הנני" - ללא כוכביות וללא תנאים.
קיימת סכנה גדולה בבניית הזהות העצמית מתוך השוואה לאחרים. ברגע שהשיח מתמקד ב"למה הם לא", אנו עלולים לאבד את ה"למה אנחנו כן". במקום לעסוק בגודל האחריות ובמשמעות השליחות, אנו נשאבים למחוזות של כעס, האשמה ומאבקי זהות שאינם מקדמים אותנו - לא כחברה ולא כעם.
השירות כביטוי לאמונה
הזהות הדתית־לאומית תמיד הדגישה את המשולש המקודש: תורה, עם וארץ. מתוך חיבור עמוק זה נגזרת החובה להגן, לשרת ולהיות שותפים מלאים בבניין המדינה. השירות הצבאי אינו עונש ואינו תגובה למחדל של אחרים; הוא ביטוי מעשי לאמונה. זוהי הדרך שלנו להצהיר שאנו כאן, מחויבים ונושאים בעול - גם כשקשה, וגם כשכואב.
אין בכוונתי להתעלם מהשאלות המורכבות סביב גיוס חרדים. זוהי סוגיה עמוקה, חברתית ותורנית, הדורשת הנהגה אחראית, סבלנות ותהליכים ארוכי טווח. אולם הפיכת החרדים ל"אויב פנימי", או מסגור הסיפור כולו כמאבק דיכוטומי בין "נושאים בנטל" ל"משתמטים", פוגעים בלכידות החברתית ומרחיקים אותנו מפתרונות אמיתיים.
גשרים של הבנה
דווקא בעת הזאת, כשהעם משווע לאחדות, עלינו לזכור: עם ישראל לא נבנה מאחידות, אלא מערבות הדדית. יש מחלוקות ויש פערים, אך לצידם קיימת אחריות משותפת שאינה מתבטלת כשמישהו אחר בוחר בדרך שונה - ואינה תלויה בסימטריה מוחלטת.
כביטוי לרוח זו, יצא צוות הרמי"ם של ישיבת אמית ברוכין בסיום המחצית למפגש בבני ברק. המפגש נועד לסמל הקשבה, כבוד ואחדות; לא ויכוח מתלהם או הטחת האשמות, אלא שיח פנים אל פנים מתוך רצון להבין, לבנות גשרים ולחזק את הקשר בין חלקי העם. מסר חינוכי זה חזק ועמוק יותר מכל נאום או מאמר.
חינוך מתוך גודל השעה
אם רצוננו לחנך דור שמתגייס מתוך אמונה ולא מתוך כעס, עלינו לדבר בשפה של ערכים ולא בשפה של השוואות. עלינו לומר לתלמידים שלנו: אנחנו מתגייסים כי זו דרכנו, כי זו אמונתנו, וכי כך אנו מבינים את רצון ה' ואת אחריותנו כלפי עם ישראל.
בסופו של דבר, עמידתנו בחזית - הצבאית, החינוכית והערכית - צריכה לנבוע ממקום של שליחות פנימית איתנה. לא "על הראש" של אף אחד, אלא עם הראש למעלה, ועם לב המכוון לאחדות, לאמונה ולעשייה.
הכותב הוא ראש ישיבת אמית ברוכין