בתקופת האחרונים, בבתי כנסת רבים של יוצאי ספרד ביטלו את המנהג שהזקנים יושבים כלפי העם אלא הושיבו את הרבנים במרכז בצד הבימה, כשהקהל כולו פונה אל הבימה, ובכך היו כולם מלוכדים יחד בתפילה ובזמרה סביב הרבנים והחזן. צורת ישיבה זו של הקהל הייתה קיימת גם בחלק מבתי הכנסת באשכנז
מקום ישיבת חכמי התורה בבית הכנסת
שאלה: האם צריך להושיב את הרבנים בקדמת בית הכנסת עם הפנים כלפי הציבור?
תשובה: אמרו חכמים: "כיצד היו זקנים יושבים? פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש" (תוספתא מגילה ג, יד). וכן כתבו כמה ראשונים (רי"ף, רא"ש, רמב"ם, טור ושולחן ערוך אורח חיים קנ, ה). לכאורה משמע שהזקנים הפנו את גבם ממש לארון הקודש. אולם אפשר לפרש ש"אחוריהם כלפי הקודש" היינו כלפי הצד שבו היה ארון הקודש, אבל לא שהפנו את גבם ממש לארון הקודש. וכך ביאר המאירי (מגילה כה, ב; וכן בשו"ת חתם סופר אורח חיים כט; לה). לגבי ישיבת הציבור, כתב הרמב"ם: "וכל העם יושבים שורה לפני שורה, ופני השורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה (ארון הקודש)" (הלכות תפילה יא, ד).
מי הזקנים שישבו מול העם
הזקנים שישבו מול העם היו חכמי התורה, וכפי שאמרו חכמים "אין זקן אלא זה שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; ספרא קדושים). ונקראו זקנים, מפני שבאופן טבעי, כאשר נהגו להקדיש את השבתות והחגים ללימוד תורה, וגם בימות החול קבעו עיתים לתורה, הזקנים שהספיקו ללמוד תורה במשך יותר שנים ולצבור יותר ניסיון חיים היו החכמים יותר בהבנת התורה.
טעם ההלכה
בהושבת הזקנים בקדמת בית הכנסת הציבור כולו נתן כבוד לתורה ולחכמיה, ומתוך כך מתעצם הרצון בקרב המתפללים לעסוק בתורה וללכת בדרכי ה' ולהוסיף טובה וברכה לעולם. בנוסף לכך, בפניית החכמים אל העם ביטאו החכמים כבוד לכל באי בית הכנסת, בניו אהוביו של ה' שבאו להתפלל לפניו וללמוד בתורה שנתן להם (עיינו בית יוסף קנ, ה; הר תבור ז).
מדוע היו קהילות שלא נהגו כך
למעשה, אף שבהרבה קהילות ישראל נהגו לקיים מנהג זה, היו קהילות שבהן לא קיימו אותו. בספר הקדום 'החילוקים שבין אנשי מזרח וארץ ישראל' מובא שבבבל נהגו כמבואר בתוספתא ואילו בארץ ישראל נהגו אחרת. כיוצא בזה, בימי הראשונים בקהילות רבות באשכנז לא נהגו להושיב את חכמי התורה בקדמת בית הכנסת. וכן בצפון אפריקה ותימן היו קהילות רבות שלא הקפידו על כך.
כמה טעמים נאמרו בביאור מנהגם של הקהילות שלא הושיבו את חכמי התורה בקדמת בית הכנסת.
א) היו קהילות שנהגו לממן את אחזקת בית הכנסת על ידי מכירת הכיסאות, וככל שהכיסא היה בקדמת בית הכנסת כך נמכר במחיר גבוה יותר, והכיסאות שבשורה הראשונה היו היקרים ביותר. ואם היו משאירים אותם לחכמים, היו מתקשים להחזיק את בית הכנסת (לבוש אורח חיים קנ, ה; ט"ז ב; משנה ברורה יד).
ב) בחירת הזקנים שישבו במזרח עלולה לגרום למחלוקות, שכן לעיתים קשה לקבוע מי הם חכמי התורה של הקהילה, והניסיון להכריע בכך עלול להוביל למחלוקות, וכדי להימנע ממריבות נמנעו מלהושיב את הזקנים בקדמת בית הכנסת. וכדוגמת תקנת חכמים שכהן יעלה ראשון משום דרכי שלום, גם כשיש מכובדים ממנו (משנה גיטין ה, ח-ט). כיוצא בזה כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' פרק כה, שלעיתים הרבנים מתגאים על הציבור ואין ראוי שישבו במזרח.
מנהג איזמיר
כתב רבי חיים פלאג'י (כף החיים יא, כז), שבאיזמיר שבטורקיה נהגו שהחכמים ישבו ליד הפתח, וביאר שאולי נהגו כן כדי למנוע מקלי דעת לשבת ליד הפתח באופן שישיבת בית הכנסת נראית עליהם כמשוי. ואולי נהגו כך מפני שכל המתפללים נהגו לנשק את ידי הרבנים, ולא רצו להטריחם ללכת עד סמוך להיכל.
מנהג חלק מיוצאי ספרד לשבת ב'ח'
בתקופת האחרונים, בבתי כנסת רבים של יוצאי ספרד ביטלו את המנהג שהזקנים יושבים כלפי העם אלא הושיבו את הרבנים במרכז בצד הבימה, כשהקהל כולו פונה אל הבימה, ובכך היו כולם מלוכדים יחד בתפילה ובזמרה סביב הרבנים והחזן. צורת ישיבה זו של הקהל הייתה קיימת גם בחלק מבתי הכנסת באשכנז. אומנם גם בצורת ישיבה זו עדיין אפשר לשמר את דברי חכמים להושיב את הזקנים בקדמת בית הכנסת, משני צידי ארון הקודש.
לכתחילה נכון להושיב את הרבנים ב'מזרח'
אף שמצינו קהילות שונות שבהן נהגו שלא להושיב את הרבנים ב'מזרח', היינו בקדמת בית הכנסת כשפניהם אל הציבור, נכון לחזור למנהג המקורי שכתבו התנאים בתוספתא, וכפי שכתבו רוב הראשונים להלכה. וכפי שנהגו בקהילות רבות בישראל, וייתכן שכך נהגו ברוב קהילות ישראל. וזאת כדי לכבד את התורה ולהגדיל את השפעתה.
הפסקת המנהג בדורות האחרונים
בדורות האחרונים, בתהליך הדרגתי, גם יוצאי קהילות שנהגו בעבר להושיב את הרבנים ב'מזרח', הפסיקו להושיב רבנים ב'מזרח'. כפי הנראה הסיבה העיקרית לכך היא אכזבת רבים מבני הציבור מהנהגתם של רבנים שמתוך חרדה גדולה לשמירת המסורת, קבעו סייגים רבים ובתוך כך ביטלו מצוות וערכים מקודשים. כך אירע שהיו רבנים שהתנגדו לקיום מצוות יישוב הארץ ולמצווה להגן על העם ועל הארץ במסגרת צה"ל, והתנגדו ללימודי מדע והמעיטו בערך העבודה ודרך ארץ שקדמה לתורה, ומהם שאף עוררו מחלוקות על כך. במצב זה רבים העדיפו שהרבנים יטפלו בשירותי הדת ככשרות המאכלים, נישואין וגירושין, מקווה ועירוב, ולא יקבלו מקום מכובד, שאותו אולי ינצלו כדי לעורר מחלוקות ולפגוע בערכים מקודשים. מסיבה זו בקהילות רבות אין מעוניינים למנות רב.
הפתרון
אולם הפתרון אינו לבטל את מעמד חכמי התורה, אלא להקפיד להושיב ב'מזרח' זקנים שנאמנים לכל המצוות והערכים שבתורת ישראל: תורה ויישוב הארץ, מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו, ודרך ארץ שקדמה לתורה. על מנת להדגיש את מכלול הערכים שבתורה, נכון להושיב בקדמת בית הכנסת גם זקנים בני תורה שזכו להגיע להישגים במדע, ביישוב הארץ ובצבא, שאף הם בכלל הזקנים שראוי לכבדם כדי שישמשו דוגמה לצעירים. גם במקום שבו מחלוקות אינן מאפשרות להושיב את הזקנים כשפניהם לציבור, לכל הפחות יש להושיב שם את הרב, ובכך יתקיים "והיו עיניך רואות את מוריך" (היכל יצחק אורח חיים ט).
הנהגת הרב גוסטמן
את הרעיון להושיב חכמים בני תורה בתחומים נוספים למדתי מד"ר פיינגולד ז"ל, שסיפר לי על מנהגו של הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, שבישיבת 'נצח ישראל' הושיב ב'מזרח' גם פרופסורים בני תורה: פרופסור מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ופרופסור הלפרין, שעסק בפיזיקה. גם מפרופסור אומן, שלימים קיבל פרס נובל לכלכלה, ביקש שישב במזרח, אך משום ענוותנותו העדיף לשבת עם שאר הציבור. שאלוהו: "איך הרב בוחר את מי להושיב במזרח?" הרב הבין שהשאלה מדוע הושיב במזרח פרופסורים שאינם רבנים, והשיב: "פה בארץ ישראל צריכים לדאוג למלכות, ואלו אנשים שמסמלים את המלכות". המלכות מבטאת כפי הנראה את המערכות השונות שעליהן האומה מתבססת. בנוסף לכך יש לציין שהפרופסורים הללו היו בני תורה מובהקים.
הנצחת התורמים
שאלה: האם יש להיענות לדרישת אדם שתרם סכום גבוה לבניין בית הכנסת, שיקבעו שלט שבו יהיה כתוב "בית הכנסת נבנה בעזרת תרומתו של פלוני אלמוני".
תשובה: אם אכן היה שותף משמעותי, יש להיענות לבקשתו. וכן היה מעשה בימי הרשב"א בספרד, שעשיר אחד הסכים להרחיב את בית הכנסת על חשבונו ובשטחו, אך דרש שיכתבו זאת על פתח בית הכנסת. והיו מהמתפללים שעינם הייתה צרה בכך, ושאלו את הרשב"א האם ראוי לעשות כן. והשיב שיש לקיים את רצונו משני טעמים. האחד, מדובר בקרקע שלו. השני, 'מידת חכמים' ו'מידת ותיקין' לפרסם את עושי המצווה, "כדי ליתן שכר לעשות מצווה… ואם התורה עשתה כן (שפרסמה את עושי המצווה), צריכים אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהן דרכי נועם" (שו"ת הרשב"א א, תקפא). וכן פסקו רבים (רמ"א יורה דעה רמט, יג; מגן אברהם אורח חיים קנד, כג; משנה ברורה נט; פניני הלכה אמונה ומצוותיה כג, ז).
תרומות מנוכרים והנצחה בשלט
שאלה: האם אפשר לקבל תרומה מנוכרי לבית כנסת, והאם נכון לציין זאת בשלט הנצחה?
תשובה: כשם שמקבלים מנוכרי, ואפילו עובד עבודה זרה, קורבן עולה בבית המקדש (פניני הלכה אמונה ומצוותיה ה, ג), כך מותר לקבל ממנו תרומה לבית כנסת, כגון תרומה לשם קניית מנורה (ערכין ו, א; תוספות בבא בתרא ח, א; שולחן ערוך יורה דעה רנט, ד; רמ"א רנד, ב).
אומנם צדקה לעניים אסור לקבל מנוכרים, הן מפני שיש בכך חילול השם שישראל נאלצים להתפרנס מנוכרים, והן מפני שהצדקה מכפרת עוון, ושמא בזכותה יתכפר עוונם ויוכלו להמשיך לשעבד את ישראל. אבל קורבנות ותרומות לבית הכנסת מקבלים, כי לא נועדו לכפרה (הגהות אשרי; ט"ז יורה דעה רנד, ד). ואין בזה חילול השם, שכן בתרומתו הוא רוצה להשתתף עם ישראל בעבודת ה'. אומנם מנוצרי שחותר להעביר את ישראל על דתם אסור לקבל תרומה. אולם מנוצרים שקיבלו על עצמם שלא לשדל יהודים להתנצר מותר לקבל תרומה לבית כנסת, וקל וחומר מאוהבי ישראל.
ככלל, מותר לציין את הנוכרי בשלט הנצחה, ואף יש בכך קידוש השם. אומנם יש חוששים שמא יש בכך פגיעה בכבוד ישראל שלא תרמו לבדם מספיק (יד יצחק ג, רעא). למעשה רב המקום צריך להכריע בזה.