בסבב ב', בנצרים, בלילה הראשון שהגענו למוצב, יצאנו בלי הודעה מוקדמת למבצע של שבוע שלם בשכונה סמוכה, בלי לדעת מה מטרתו וללא היערכות מתאימה (מזל שאשתי דואגת תמיד לצייד אותי בכמויות של עוגיות שיהיו בטנק).
תוך כדי הפעילות אנחנו מבינים שזה מבצע לאיתור שו''ן (שבויים ונעדרים) של מישהו שנחטף מעלומים, עשינו 1+1 מכל הנתונים ששמענו והבנו שזה ככל הנראה רן גואילי.
זה היה אולי השבוע הכי אינטנסיבי ועצים שאני זוכר שהיה לנו. כל זה, כשאשתי לבד בבית עם הילדים, כאשר שניים מתוכם עם דלקת ריאות ואנחנו בלי טיפת קליטה בטלפון, כך שנכנסה שבת ולשנינו אין מושג מה קורה אצל השני. המפל''ג היקר של הפלוגה קלט את הסיטואציה ושלח למשפחה משהו מתוק ומחזק לשבת וככה עבר גם כל השבוע שאחרי, אבל ידענו שאנחנו במשימה סופר ערכית וחשובה ואנחנו ממשיכים קדימה בכל הכוח.
אחרי עוד ימים ספורים של לחימה מהבוקר עד הלילה, חקירות שבויים, מטענים, טילי RPG וכל ה'כיף' שיש לעזה סיטי להציע, הגענו עם המח''ט לנקודה.
חזרנו עם תחושת משמעות גדולה, אבל עם תחושת החמצה גדולה עוד יותר. במשך כל התקופה האחרונה השתגעתי מזה שדווקא הוא, שהיינו כל כך קרובים אליו, דווקא הוא האחרון שעוד לא חזר. אני לא יודע להסביר איך ולמה - אבל היה לי ברור שעד יום של הברית של בנינו, הוא כבר יחזור. כך קרה. בשעה 16:00, ממש שניה לפני שהתחלנו את הברית שהתקיימה בשדרות, אשתי ניגשה אליי וסיפרה לי שרן חזר.
עמדתי בברית ובירכתי ''שהחיינו'' בלב שלם.
ואולי זה כמו הלוגו של הפלוגה היקרה שלנו ,''זר לא יבין זאת'', אבל אין ספק שמאחוריי כל ההצלחה האדירה הזאת בשדה הקרב ובמשימת הקודש של החזרת כלל החטופים - החיים ושאינם, יש עשרות ומאות אלפי חיילים שעשו את העבודה הכי סיזיפית ושוחקת, הרחק מאור הזרקורים, מארב אחרי מארב, יום אחרי יום, סבב אחרי סבב, מאמץ שהביא לבסוף את התוצאה שהגענו אליה בסיעתא דשמיא גדולה.
מאמץ שהתאפשר אך ורק בזכות הנשים והמשפחות שלנו שחיכו לנו בבית בחרדה יום יומית אבל בגאווה גדולה, ושלחו לנו הרבה כוחות ותפילות... וגם הרבה מאוד עוגיות.
י' הוא לוחם מילואים בחטיבה 10