הזוהר אומר: כיוון שישראל נקראים קודש, אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי ולא לכנותו בשם, ועונשו על כן גדול ועל זה נאמר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהילים לד, יד) - מהביא רע לעולם. המכנה שם נתפס בעצמו בזה, ומי שקורא לחברו רשע מורידים אותו לגיהינום, חוץ מעזי פנים בתורה שמותר לקרוא להם רשע.
ממשיך הזוהר: אבל האומר לחברו שהוא 'כרשע' אין זה קורא לו רשע, אלא שמעשיו כמו של רשע. יש כאן הבחנה מאוד חשובה. ומביא הזוהר ראיה לדבריו: ראייה לכך מהפסוק 'היה ה' כאויב' ולא כתוב אויב, שאילולי כן לא נשאר מישראל חס ושלום. "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) ולא כתוב אלמנה. "וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד" (זכריה יב, ח), שוב כתוב כדוד ולא דוד. הזוהר מביא כמה וכמה דוגמאות לכך.
צריכים להתבונן בהבחנה של הזוהר. אם אדם אומר למישהו שהתנהג באופן רע שהוא רשע, זה אסור, כי הוא קדוש, עם ישראל קדוש. אלא מותר להגיד שהוא עשה מעשה רשע. המעשה באמת היה כזה, אבל לא האיש. האיש עושה הרבה מעשים, ולא רק את המעשה הזה. המעשה שאדם עושה לא נותן לו את ההגדרה, זה לא כל המעשים שלו.
אילו האדם היה עושה רק מעשים של רשע, יתכן שהיה אפשר לקרותו רשע. אולי לכן עזי פנים שאין להם שום מעצורים, מותר לקרוא להם רשע, כי הם חופשיים כאילו אין להם בושה, אז אין להם גבולות. אבל כל אדם אם הוא עשה מעשה אחד או שניים ואף הרבה מעשים של רשעות וחטא, אז אם אומרים לו שהוא מתנהג כרשע, זה נכון, אבל לא להגיד שהוא במהות שלו רשע.
צריך בזה זהירות גדולה מאוד. קוראים לאנשים רשעים, זה לא נכון. הם עושים הרבה מעשים של רשעים, נכון. זה הבדל גדול מאוד, אתה לא מדבר על האדם אלא על המעשים שלו. המעשים שלו זה לא הוא. זה מה שהזוהר מלמד אותנו יש קדוש ויש קודש, הקודש זה השורש, והקדוש זה ההופעה. ויש מדרגות בהופעה.
מתוך שיחה שנאמרה בשנת התשפ"ה, לשיחה המלאה באתר ישיבה