שני זוגות עיניים כאובות מלוות אותי לאורך כל השבוע האחרון, בכל אשר אלך. שני זוגות עיניים של שתי נשים צעירות שפגשתי בראשית השבוע בעתניאל.
יצאתי מאירוע מרגש, בו חגגנו את שמחת א"י: שמחת הישוב עתניאל שהפך תוך 3 שנים מישוב חנוק בתוך 440 דונם - ל"גוש עתניאל", עם חווה, גבעה, ישוב-בת, ומרחב של 2,500 דונם, לאחר שנים בהן ידע כ"כ הרבה דם ודמעות, ועוד היד נטויה (הם עכשיו בקמפיין הרחבה ל 4,500 דונם), יחד עם שמחת החלטות הקבינט הדרמטיות שזה-עתה התקבלו, המייצרות פריצת-דרך חלומית בתחום גאולת הקרקעות ביו"ש, וממשיכות לתקן את נזקי אוסלו כשהן מעבירות לידינו עוד ועוד מהסמכויות שמסרנו באיוולתנו, לפני עשרות שנים לרש"פ: בחברון, בבית לחם, בשטחי B ואפילו בשטחי A.
ביציאה פגשתי אותן, נרגשות ומלאות תודה, התפעלות ותשבחות, אבל גם כאובות. ישבנו לשוחח. הן סיפרו על קשיי המילואים הבלתי-נגמרים: בגידול הילדים, בפרנסה הלא-סדירה, בזוגיות, ובדאגה התמידית. אבל יותר מכל אלה יחד - אמרו - מה שכואב באמת זה שאתם החלטתם להתעלם מהקושי שלנו, להפנות לנו עורף, ולהעדיף את החרדים על פנינו. וזה כאב נורא...
מי סיפר לכן את השקר הזה? - שאלתי והיבטתי בעיניים הכאובות-לשווא. מי הרשה לעצמו להרעיל את מחשבותיכן ברעל הזה, ולהעמיס עליכן, בנוסף לעומסי המילואים הקשים כל כך, גם את תחושת-הנטישה הקשה מנשוא? אי פעם שמעתן מישהו מאתנו, חברי הכנסת שעושים לילות כימים למענכם, מבטא אפילו בדל-מחשבה מהסוג הזה? זה הרי חסר כל בסיס, מלבד בסיס קמפייני מזויף ונשכני, שנועד לפגוע בנו, אבל פוגע פגיעה קשה וכואבת דווקא בכן, בחוויה הקשה של הפניית-עורף שאתן נושאות אתכן.
העיניים הכאובות האלה הלכו אתי לאורך כל השבוע עמוס העשייה. הן היו אתי במליאת הכנסת, ובישיבות העבודה, בקבר רחל ובמערת המכפלה, ביריד בגני התערוכה, וגם בבית שאן, בשלומי, ובצפת. לכל מקום נשאתי אותן אתי, כי ידעתי שהן רק קצה הקרחון להרבה נשים ואנשים, שגם סוחבים על גבם את עול השירות ומחיריו הקשים, גם נחשפים לתעמולה על פתרון "פשוט ובר-השגה" בדמות גיוס מיידי של המוני חרדים באמצעות סנקציות קשות ומעצרים, וגם מספרים להם שמי שמונעים את פתרון-הקסם הזה הם הנציגים שלהם בכנסת. וכל זאת רק משום שלא אכפת להם מביטחון המדינה, ו/או לא מבינים את גודל העול, ו/או אכפת להם יותר מהחרדים, ו/או הם נדבקים לכיסא, ו/או הם פשוט בוגדים בערכי הציונות הדתית. כל אחת מהאפשרויות האלה היא נוראה, מכאיבה, מאכזבת עמוקות, ומייצרת תחושת-נטישה קשה מנשוא. למה מגיע לציבור היקר שלנו שטיפת מוח כזו? ולמי היא מועילה?
"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" - מצוה התורה בפרשתנו, ורש"י מבאר: "כתרגומו: לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדין שלא יקבל בעל-דין עד שיבוא בעל-דין חברו". החובה הזו, המוטלת לכאורה רק על השומע, היא למעשה גם ההזדמנות, ואולי אפילו החובה, של מי שיכול להפריך את טענות השווא, ואינו עושה כן. אז למען כל מי שמסתובב עם עיניים כאובות ולב דואב עקב "שמע שווא", למען כל מי שרוצה להיכנס לשבת בלב קצת יותר רגוע, לפחות רגוע מתחושת-הנטישה הזו, אני מבהירה, בקצרה, את המציאות לפי הבנתי, ואת שיקול הדעת שמנחה אותי:
ראשית, אני מסרבת לחיות במציאות מדומה, לפיה די בסנקציות ובמעצרים כדי להביא המוני חרדים להתגייס לצה"ל. כפי שסנקציות ומעצרים לא היו מונעים מאתנו לפעול בניגוד מוחלט לאמונתנו ולהוראות רבותינו בנושאים שהם בנפשנו, כך הדבר גם לגבי החרדים, או לפחות רובם הגדול (ולא, אין דומה יציאה לעבודה עקב מצב כלכלי קשה, לכניסה למעמד של חייל החייב בפקודות, כולל כאלה המנוגדות להלכה, להבנתו). כמובן, יש מקום לתמריצים, חיוביים וגם שליליים, אבל מי שינסה למלא את השורות החסרות בצה"ל באמצעים כוחניים בלבד - לא יביא שום תועלת בטחונית, לא יגדיל את הסד"כ, ודאי לא את הסד"כ הלוחם, ולא יקל בכהוא-זה מעל כתפי המשרתים.
שנית, גם לי כואבת מאד השקפת העולם החרדית בנושא זה, וגם אני נעלבת עמוקות את עלבונה של התורה הגדולה שלנו, את עלבונם של רבבות חיילינו, בהם תלמידי חכמים ואף רבנים ודיינים, השוקדים על לימודה על מדים בלב המערכה, של מלחמת המצוה המחייבת כל אדם מישראל, ושל מאות הנופלים שמסרו את נפשם למענה. אבל מחלוקות ערכיות לא פותרים באמצעות סנקציות, מעצרים, וגיוס כפוי. את הויכוח הזה צריך לנהל, אבל כמו כל ויכוח בין אחים - מתוך כבוד, הערכה ואהבה ולא מתוך כעסים ושנאה. על דבר אחד כן אעמוד, ועמדו מאז ומעולם כל רבני הציונות הדתית: מפני כבודה של התורה ושל מלחמת-המצוה, לא יכנס לספר החוקים של מדינת ישראל חוק שיתן ללומדי תורה "פטור" מגיוס, אלא רק דחיה של הגיוס.
שלישית, אנו זקוקים נואשות לגיוס החרדים לצה"ל, אין שום אפשרות להמשיך לנהל את המלחמה הקיומית והרב-זירתית בה אנו נתונים, ללא הצטרפותם בהיקפים גדלים והולכים לכוחות הלוחמים. המשפט הזה הוא קריאת השכמה להם, אבל גם לנו: דרך-המלך להביא לתוצאה הזו, היא באמצעות התאמת צה"ל לציבור החרדי, ויצירת תנאי-שירות תואמי-הלכה (תנאי שראוי להחיל, כמובן, גם על כל חייל שומר תורה ומצוות). זו הדרישה המרכזית של דו"ח שקדי, והיא עדין לא הוטמעה לתוך חוק הגיוס, וגם לא לפקודות המטכ"ל. לצערי יש מי שמנסים לטרפד את התיקון החשוב הזה, ואם לא נצליח בו - לא נצליח באמת במשימה החשובה של גיוס החרדים בהיקפים הנדרשים.
בצד כל אלה, אני לא שוכחת לרגע שהמטרה הראשית אינה לכופף את החרדים או לשנות את השקפת עולמם. המטרה הראשית היא הגדלת כח האדם בצה"ל, והקלת הנטל על המשרתים בו. למען המטרה הקריטית הזו חובה עלי לעשות כל הניתן גם בדרכים נוספות. לשם כך פעלתי מראשית המלחמה לחשיפת היקפי הפטור משירות מילואים, שניתנו עקב קונספציית "צבא קטן וחכם", ולהחזרת רבים מהם מה"פטור" לשירות; יזמתי את הרעיון של שירות "קבע קצרצר", שאומץ ע"י צה"ל, ויאפשר תוספת סד"כ איכותי של מסיימי סדיר שהשירות שלהם לא יהיה כרוך בהפסקת לימודים או עבודה; וביקשתי ממש לאחרונה לקיים העמקה בקבינט על בנין הכח של צה"ל בהיבטי מיצוי סד"כ בסדיר, בקבע ובמילואים. לשם כך יזמתי ודחפתי בכל כוחי הנחות מפליגות בדיור ובמגרשים לאנשי מילואים וגם למשרתי קבע, ואמשיך לפעול ככל יכולתי כדי שמי שמשרת - יקבל יותר, והרבה יותר. לא ארפה מהנושא הזה, שהוא בנפשנו הן בהיבט הבטחוני, והן בהיבטי העול שעל כתפיכם, ומשמעויותיו הלא-קלות כלל בחייכם. זו האחריות שלי, זה העול שעל כתפי, ואין לי שום כוונה להתעלם ממנו.
אלה השיקולים והמניעים שלי, אפשר כמובן, וגם לגיטימי, לחלוק עליהם, אבל חשוב להבין שהם כולם מגיעים מתחושת אחריות גדולה, מאמונה גדולה בערכים המשותפים שלנו, ומכוונים לייצר תהליך ריאלי של גיוס הציבור החרדי לצה"ל במספרים גדלים והולכים, למען בטחון המדינה, וגם למען אלה הנושאים זמן רב כל כך ובמסירות רבה כל כך את האלונקה, ומשוועים לכתפיים נוספות.