פעם, כשהרמתי בית מדרש ללימוד קבוע בין הורים לילדיהם יצא לי לשאול שאלה זהה גם את ההורים וגם את התלמידים:
אילו הייתם יכולים להתחפש לאיזו דמות שאתם רוצים בעולם הזה, למי הייתם בוחרים להתחפש?
העניין המדהים, המתסכל והכואב שליווה את מגוון התשובות שלהם היה שאף אחד מהם ללא יוצא מן הכלל, לא חשב אפילו לענות את התשובה המתבקשת והמובנת מאליה:
אל עצמי.
ולא, זה לא בגלל שהשאלה נוסחה בצורה כזו שהם בעצם היו צריכים כביכול לענות בדווקא על מישהו אחר.
זו באמת לא הייתה אופציה עבורם. כלומר גם להורים וגם לתלמידים היה ברור שאם הם היו יכולים לעצור את החיים שלהם לרגע אחד ולקבל את ההזדמנות להיות מישהו אחר, אז המישהו הזה בוודאות לא היה...הם עצמם.
אני זוכר שאחרי התשובה המדהימה הזו, שאלתי את עצמי כמה ערמות של דימוי עצמי של סמרטוט ילד נער מתבגר או אם תרצו ההורים שלו, צריכים בשביל להגיע למקום שאם שואלים אותם:
אילו הייתם יכולים להיות כל דמות אחרת, אז במי הייתם בוחרים?
הם בוודאות לא היו בוחרים בעצמם.
ונזכרתי במשהו נוסף:
ברגע הזה שיכול להיות בפורים או בכל סיטואציה אחרת שבה מבקשים מאיתנו להגיע מחופשים, אז כשהילד סוף סוף מוריד את השכבות, את האיפור המגרד ואת הגלימה הסינתטית, ונושם לרווחה? "אוף, אמא, זה היה מעיק", הוא אומר.
ואנחנו מחייכים, כמובן שמחייכים כי זה פורים או כל סיטואציה תלות הקשר אחרת.
אבל כמה מאיתנו באמת חושבים על האמת המטרידה שיש ילדים ותלמידים (ואולי גם כמה מאיתנו, המבוגרים) שמסתובבים עם המסכה הזו כל השנה.
אנחנו מתקרבים לראש חודש אדר. הכל מסביב צועק "ונהפוך הוא" ו"תחפושות", אבל כהורים, התפקיד הכי גדול שלנו הוא דווקא הפוך:
לעזור לילד שלנו להרגיש מספיק בטוח כדי להישאר הוא עצמו.
העולם היום הוא "פיד" אחד גדול של תחפושות. כולם נראים מחייכים, כולם מצליחים, כולם בסטורי הכי נוצץ שלהם. הילדים שלנו גדלים לתוך לחץ חברתי עצום שאומר להם: "תהיו משהו אחר. תהיו כמו ההוא מהטיקטוק, תהיו כמו המקובל מהכיתה, תהיו מושלמים".
הבעיה היא שמסכות זה דבר מעייף. זה שואב אנרגיה. כשילד מרגיש שהוא חייב להסתיר את הפחדים שלו, את הקשיים שלו או את הייחודיות שלו כדי "לעבור מסך", הוא מאבד את הקשר עם השורש שלו.
אז מוגשות לכם הורים מחנכים ומורים יקרים, שלוש נקודות למחשבה בעקבות תהליך הורדת המסכה:
- חוסן פנימי: ילד שלא מפחד להגיד "קשה לי" או "אני לא אוהב את מה שכולם אוהבים", הוא ילד עם עמוד שדרה. הוא לא יתקפל מול כל רוח מצויה.
- קשר אמיתי: אי אפשר לאהוב מסכה. אפשר להעריך אותה, אפשר להתפעל ממנה, אבל אי אפשר להתחבר אליה. אהבה אמיתית קורית בין שני אנשים שמעזים להיות חשופים.
- שמחה של אמת: בפורים אנחנו מצווים לשמוח, אבל השמחה הכי גדולה של אדר היא "משנכנס אדר מרבין בשמחה". איזו שמחה? זו שנובעת מבפנים, לא זו שמוזמנת מעלי אקספרס.
אז איך עושים את זה בבית?
זה מתחיל בנו. כשאנחנו, ההורים, מעזים להראות פגיעות. כשאנחנו לא מנסים להיות "הורים מושלמים" אלא הורים אמיתיים. כשאנחנו אומרים לילד: "אני אוהב אותך לא בגלל הציונים שלך ולא בגלל שאתה הילד הכי מצחיק בחברה - אני אוהב אותך פשוט כי אתה אתה".
השנה, כשנצא לקנות תחפושות, בואו נזכור: התחפושת היא רק ליום אחד. ב-364 הימים הנותרים, המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו היא את הרשות להיות הוא. בלי פילטרים, בלי איפור, ובלי הצורך להרשים אף אחד.
כי בסוף, הכי יפה לו ככה, כשרואים לו את הפנים.