בין הכרה לשיקום הפער שעדיין נותר
לאחרונה הכיר משרד הביטחון בקצינת משטרה שנפגעה נפשית בעקבות חשיפה לסרטוני השבעה באוקטובר. זהו מהלך חריג ותקדימי, שכן עד כה פגיעות נפשיות שנגרמו מחשיפה דיגיטלית כמעט שלא זכו להכרה רשמית.
במקרה זה מדובר באשת מערכת הביטחון שפעלה במסגרת תפקידה, ההכרה הזאת מאירה מציאות רחבה וכואבת הרבה יותר.
מאז השבעה באוקטובר, בני משפחה מדרגה ראשונה הורים, בני זוג, ילדים ואחים שנחשפו באמצעים מקוונים לפגיעה בבן משפחתם אינם מוכרים כנפגעי פעולות איבה, משום שלא נכחו פיזית בזירת האירוע.
חלקם נחשפו בזמן אמת, אחרים דרך תיעודים ועדויות שנצפו שוב ושוב. עבור רבים מהם הרגע הזה לא נגמר. החשיפה הזו הפכה לזיכרון חי, מראות שלא מרפים ולפגיעה נפשית משמעותית שמלווה את היומיום ומשפיעה על התפקוד, העבודה, הזוגיות, ההורות ועל כל מהלך החיים.
המשמעות ברורה וכואבת: ללא הכרה אין מענה טיפולי מסודר, אין ליווי מקצועי, ואין מסלול שיקומי. מדובר בקבוצה רחבה שנפגעה בפועל, נותרה מחוץ למערכת ונושאת את המחיר לבדה.
גם מי שמוכרים כיום כנפגעי פעולות איבה מגלים במהרה שהמענה הקיים רחוק מלהיות מספק. סקר חדש של ארגון נפגעי פעולות איבה מצביע על פגיעה תעסוקתית עמוקה ומתמשכת. כמעט מחצית מהנפגעים אינם עובדים כיום. כשליש נאלצו לצמצם את היקף המשרה, ורק מיעוט הצליח לחזור לעבודה מלאה. בקרב מי שאינם עובדים, הסיבה המרכזית היא מצב נפשי או פוסט טראומטי.
הנתונים הללו אינם מעידים על היעדר רצון לחזור לשגרה. להפך, הם משקפים אנשים שרוצים להשתקם ולחזור לתפקוד אך אינם מצליחים לבדם. הם מצביעים על היעדר מסלול שמאפשר זאת בפועל. כיום קיים מסלול אחד בלבד מסלול נכות. מסלול בירוקרטי, ממושך ומכביד, שאינו מתאים לכל נפגע ולעיתים אף מקשה על חזרה לחיים פעילים. רבים אינם מבקשים קצבה או הגדרה קבועה של נכות, אלא ליווי שיסייע להם לשוב בהדרגה לתפקוד.
כאן נדרש שינוי תפיסתי. יש ליצור מסלול שיקום כחלופה למסלול הנכות. מסלול שיאפשר לנפגעים לבחור בליווי אישי ומקצועי גם אם אינם מעוניינים או אינם מסוגלים לעבור הליך של הכרה בנכות, אך זקוקים לשיקום משמעותי.
מסלול כזה יכול לכלול ליווי תעסוקתי, הכשרות מקצועיות, התאמות בעבודה וחונכות, לצד מענים ללימודים והשכלה, מלגות וסיוע למשפחה בהתאם לצורך. לכל מי שיבחר במסלול זה ימונה מנהל מקרה שיבנה תוכנית שיקום מותאמת אישית וילווה את יישומה לאורך זמן. חשוב לא פחות, יתאפשר מעבר גמיש בין מסלול השיקום למסלול הנכות, בהתאם להתפתחות מצבו של האדם ולצרכיו המשתנים.
במקביל, יש להרחיב את ההכרה כך שתכלול בני משפחה מדרגה ראשונה שנפגעו נפשית מחשיפה מקוונת לפגיעת איבה בבן משפחתם, גם אם לא נכחו באירוע עצמו. זו אינה הרחבה חריגה, אלא התאמה הכרחית למציאות שבה הפגיעה אינה מוגבלת עוד לזירה פיזית אחת.
ההכרה במקרה החריג היא צעד חשוב. כעת נדרש להשלים את המהלך ולבנות מענה שיטתי שמחבר בין הכרה לשיקום. אחרת, נמשיך לראות נפגעים רבים שנשארים מחוץ למעגל העבודה והחיים, לא בשל חוסר רצון להשתקם, אלא בשל היעדר מערכת שיודעת לראות אותם, להכיר בהם וללוות אותם.
הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח אסטרטגי בעמותת 121