הוויכוח הציבורי סביב עסקאות חטופים ליווה אותנו לאורך חודשי המלחמה, ויכוח נוקב שכעת נדמה שירד מסדר היום עם חזרתו של רני הי"ד.
אך מעבר למחלוקת על המחיר, התגבשה אמת אסטרטגית אחת שאיש אינו יכול לחלוק עליה: אויבינו הפנימו שכל חטוף ישראלי הוא נכס אסטרטגי, "עולם ומלואו" עבורנו, ושמדינת ישראל תהיה מוכנה להפוך עולמות למענו.
ההבנה הזו הקפיצה את המוטיבציה של האויב לרמות שלא הכרנו, והפכה כל טרמפיאדה לחזית פוטנציאלית. אל לנו לשכוח שגם לפני האסון הנורא, עיקר החטיפות התרחשו ממש מעבר לפינה, בצמתים.
בתוך המציאות הזו אפשר להטיל את האחריות על השב"כ ועל צה"ל, אך האמת היא שהחלק הפרקטי של מניעת החטיפה הבאה מונח גם על כתפינו, האזרחים הפשוטים שנעים בכבישים. זה מתחיל ונגמר בטרמפים.
איסור על תפיסת טרמפים הוא גזרה שהציבור, ובמיוחד בני הנוער והמתיישבים, אינו יכול לעמוד בה. מעבר לכך, תפיסה זו אינה מתאימה לעם חופשי בארצו.
לכן הקריאה הראשונית היא לציבור התופסים: המשיכו לצאת לצמתים, אך גלו אחריות. עמדו במקומות לגיטימיים ומוארים, סעו בשעות בטוחות, והפעילו שיקול דעת בכל פעם שדלת נפתחת. עליכם להבין שסיכון אישי שלכם עלול להפוך לסיכון לחוסן הלאומי של עם שלם, שעדיין מתמודד עם טראומת השבי. מעבר לדאגה הכנה לביטחונכם, אל תעניקו לאויב את "הניצחון" שהוא מחפש בצידי הדרכים.
מנגד, ניצבים הנהגים. העצירה לטרמפיסטים בימים אלו אינה רק מחווה של רצון טוב, אלא ביטוי לערבות הדדית, זכות שהיא גם חובה. במציאות הנוכחית, כל דלת שנפתחת עשויה להיות הדלת שמונעת את האסון הבא. יש כאן ממד עמוק של הכנסת אורחים, מצווה גדולה, ערך יסוד של החברה הישראלית.
ואולם, כדי שהגלגל ימשיך להתגלגל וכדי שהדלתות ייפתחו לרווחה, צריך לדבר בכנות גם על מה שמקשה. נהגים רבים אינם מפסיקים לעצור מחוסר אידיאולוגיה, אלא בשל חוויות לא נעימות. לעיתים הנהג מרגיש שבתוך רכבו שלו הוא הופך לשקוף. טרמפיסטים עולים לרכב ובחוסר תשומת לב פוגעים בכל מה שבדרכם: מניחים תיקים כבדים על מחשבים ניידים, מוחצים קניות או ספרים, ולעיתים אף גורמים נזק לציוד.
ויש גם עניין של כבוד בסיסי. זה מתחיל בהיגיינה אישית. עלייה לרכב סגור וממוזג עם ריח זיעה, ריח עשן מדורות או כל ריח חריף אחר, מטילה על הנהג מחיר שאינו הוגן. גאולת הארץ היא מצווה גדולה, אך גם התחשבות בזולת היא מצווה.
וגם לאחר שכבר עליתם לרכב, כבדו את המעמד. שאלו אם נוח לנהג שתנהלו שיחה טלפונית, ואם לא, בחרו בשקט. לא כל נהג מעוניין לשמוע כל סיפור. יש דברים שהשתיקה יפה להם, ויש אורחים שהשתיקה יפה להם. הכלל הפשוט הוא רגישות.
חשוב להבין: אם תנהגו בחוסר אחריות, תפגעו לא רק בנסיעה שלכם, אלא גם בסיכוי של החבר שיעמוד מחר בצומת. דלת שנסגרת בגלל חוויה רעה אחת עלולה להישאר סגורה זמן רב.
כאן נכנסת גם אחריותם של הורים ומורים. תרבות הטרמפים אינה רק פתרון תחבורתי, היא מרחב חינוכי. יש לחנך לכבוד, להתחשבות ולנימוס. אפשר אפילו לנסח זאת כ"עשרת הדיברות לטרמפיסט":
אנוכי הנהג שהוציאך מן הצומת.
זכור את חפצי הנהג וכבדם.
כבד את נהגך, למען ימשיך לאסוף אותך.
לא תזיק לרכבו.
לא תקלל.
לא תנהל שיחה רועשת בטלפון.
לא תהיה הראשון לדבר, אלא אם פתח הנהג בשיחה.
תשמור על ניקיון ועל היגיינה.
תודה לנהג בירידתך.
וזכור: הכנסת אורחים היא זכות, אך גם אחריות.
אם נבין כולנו, נהגים וטרמפיסטים כאחד, שהדלת והרצון הטוב תלויים זה בזה, נוכל לשמר את מסורת הטרמפים, לחזק את הערבות ההדדית, ובעיקר, למנוע את האסון הבא.