מילים אינן רק מתארות מציאות, הן יוצרות אותה. יוזף גבלס הבין זאת טוב מכולם. הוא לא היה צריך לשכנע את גרמניה להפוך לאכזרית.
הוא היה צריך להזיז את המצפן המוסרי שלה, לשחוק רגישות, להפוך שקר לחזרה יומיומית, עד שהשקר נשמע טבעי והאמת נראתה קיצונית. זהו כוחה של תעמולה. לכן שפת השואה איננה כלי משחק. כאשר מונחים כמו “קאפו", “יודנראט" או השוואות נאציות הופכים לקללות פוליטיות, בין אם מצד אויבי ישראל ובין אם בתוך הוויכוח היהודי פנימה, איננו מגינים על כבודנו, אנו מחלישים אותו.
ישנה נטייה אינסטינקטיבית להטיח בדמויות ציבוריות את המונחים הכואבים ביותר, אך זו טעות, מוסרית והיסטורית. הקאפו מונו בידי ה־SS לפקח על אסירים. סירוב היה עלול להסתיים בעונש אכזרי או במוות. חלקם נהגו באכזריות, אחרים ניסו לשרוד.
כולם פעלו תחת טרור מוחלט ודילמות של חיים ומוות, לא של מחלוקת ציבורית. גם ביחס ליודנראטים אין מקום לפשטנות. ההיסטוריון ישעיהו טרונק קבע בספרו Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe Under Nazi Occupation כי אין אפשרות לקביעה גורפת לגבי מניעיהם או אשמתם, כל מקרה מחייב בחינה נפרדת ובהקשרו. אם אנו מבקשים לשמור על זיכרון השואה, עלינו לדייק. לא כל מחלוקת היא גטו, ולא כל יריב הוא היטלר.
כאשר רואים מניפולציה תקשורתית שיטתית נגד ישראל, עולה הפיתוי להשוות לגבלס, אך השוואה נאצית איננה קלף רטורי, היא מחייבת הבנה של שיטה. ההיסטוריון רוברט ג'. אוונס מציין כי גבלס לא היה הדמות המרשימה ביותר בצמרת הנאצית. לעגו לו, אמרו “לשקרים רגל אחת קצרה מדי" כרמז לצליעתו. חברי המפלגה לא יראו ממנו, לשונו החריפה ו"עטו החריף עוד יותר" לא חיבבו אותו. ובכל זאת, שיטתו עבדה. ההיסטוריון דייוויד וולש מכנה את עליית הנאצים “דוגמה קלאסית" להצלחת תעמולה. לאחר שהמפלגה זכתה ב־107 מושבים ב־1930, מינה אותו היטלר לראש מנגנון התעמולה. גבלס הושפע עמוקות מגוסטב לה־בון. “למדתי רבות", כתב, “ובעיקר שההמונים בדרך כלל פרימיטיביים הרבה יותר מכפי שאנו משערים. לכן התעמולה חייבת להיות פשוטה וחזרתית… מי שמסוגל לצמצם בעיות למונחים הפשוטים ביותר ולהמשיך לחזור עליהם שוב ושוב, הוא שישפיע."
זו איננה היסטוריה רחוקה, זהו האלגוריתם של היום. גבלס השתמש בסיסמאות קצרות, בדימויים חדים ובחזרה בלתי פוסקת. הרשתות החברתיות מכפילות את הכוח הזה פי אלף. מהירות מחליפה עומק, רגש מחליף ידע, וחזרה מחליפה אמת. כאשר החינוך ההיסטורי נחלש, התעמולה מתחזקת. גבלס לא קיבל את ההחלטות הצבאיות הגדולות, הוא הצדיק אותן. הוא הכין את הקרקע הנפשית. הוא הפך את הקורבן לאשם ואת האלימות ל"הגנה עצמית". כך פועלת תעמולה, היפוך מוסרי שיטתי.
שנים אחדות לפני 7 באוקטובר פנה אליי ידיד קרוב, רופא, אדם הגון, והתלונן על חולשת ההסברה הישראלית. ואז אמר משפט שטלטל אותי: “צריך ללמוד מהיטלר - הוא הבין בשיווק… צריך גבלס משלנו." האמירה הזו שגויה מוסרית. לעם היהודי אין צורך בגבלס. אנו זקוקים לאמת, למקצועיות ולבהירות. אך עצם העובדה שאדם טוב מעלה רעיון כזה מלמדת עד כמה עמוק התסכול, ועד כמה קל לבלבל בין הסברה לבין תעמולה.
גבלס לא ניצח באמצעות אמת. הוא ניצח באמצעות פישוט, חזרה והיפוך מוסרי, עד שהציבור איבד את היכולת להבחין. כאשר אנו משתמשים במונחי שואה כקללות יומיומיות, אנו מסייעים, גם אם לא במכוון, לשחיקה הזו.
אנו הופכים את השואה לסלנג. אנו מקהים את ההבנה כי רדיפת היהודים בידי הנאצים הייתה ייחודית באידיאולוגיה ובהיקף התעשייתי שלה. זו איננה רק טעות היסטורית, זו טעות אסטרטגית. התעמולה משגשגת בשפה רשלנית. סרבו לדבר בניב שלה. איננו שורדים בזכות זעם, אלא בזכות בהירות. שמרו על המילים שלנו, או שנאבד את הסיפור.
הכותב הוא החוקר הבכיר התושב של ג'ון סי. דנפורט סוסיאטי, חבר במועצת החוקרים של חוקרים למען השלום במזרח התיכון, וחבר בוועדה המייעצת של נשינול קריסטאן לידרשיפ קונפראנס של ישראל, NCLCI.