יש רגעים שבהם מדינה צריכה לשאול את עצמה שאלה פשוטה: איך הגענו למצב שבו בזמן מלחמה - יושבים בכנסת ישראל אנשים שמצדיקים, מגבים או מסרבים לגנות טרור?
חסינות פרלמנטרית נועדה להגן על חופש ביטוי פוליטי. היא לא נועדה להפוך למגן למי שמערער על עצם קיומה של המדינה.
יש הבדל בין ביקורת לגיטימית - גם חריפה - לבין חציית קו אדום של תמיכה באויב בזמן שחיילים נלחמים. מדינה ריבונית לא אמורה לממן מכספי ציבור מי שפועל נגדה.
יש חוקים. יש כלים. יש את ועדת הבחירות המרכזית, יש את בית המשפט העליון, ויש מנגנונים לשלילת חסינות והעמדה לדין.
השאלה היא לא אם אפשר - השאלה היא אם יש רצון. דמוקרטיה לא מחויבת להתאבד בשם הפלורליזם. חופש ביטוי הוא ערך - אבל ביטחון המדינה הוא תנאי לקיומו. ואולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: מי שתומך בארגון טרור - לא יכול להיות מחוקק במדינת ישראל.