תארו לעצמכם שבוקר אחד מתעוררים שופטי בית המשפט העליון ומחליטים: "ברית מילה מחוץ לחוק". הנימוק? פגיעה בזכויות הילד, נזק גופני בלתי הפיך ושלילת חופש הבחירה.
מה היינו עושים אז? האדמה הייתה רועדת. קול זעקה היה עולה על "גזירות שמד", כותרות העיתונים היו זועקות על אנטישמיות בתוך המדינה היהודית. ברור לכל ששום יהודי מאמין לא היה מציית לפסק דין כזה. למה? כי יש נקודה שבה החוק האנושי נגמר ומתחילה האמונה בתורת ה'. לכל יהודי דתי ברור ש תורת משה אינה עומדת למבחן בפני מערכת משפטית בשר ודם.
סמכות דתית אינה המלצה
ענייני הדת במדינת ישראל אינם "שירות לקוחות" שניתן להנדס לפי ערכים בינלאומיים. הזכות להכריע בסוגיות הליבה של האומה נתונה לבית הדין הגבוה ביותר של עם ישראל - הרבנות הראשית, ובמהרה בימינו, לסנהדרין.
לא ייתכן ששופטים שעולם הערכים שלהם בנוי על משפט בינלאומי וערכים ליברליים-מערביים, יכריעו בסוגיית הליבה של סמיכה לרבנות, מסורת יהודית ארוכת שנים לסמיכת רב שהיא בעלת תוקף "יורה יורה, ידין ידין". המהווה אישור לאדם לפסוק ולהכריע בהלכה או בדין תורה לציבור הרחב. לבית המשפא אין את הכלים התורניים, אין להם את המסורת, ובעיקר - אין להם את התוקף המהותי לכך.
סוגיית בחינת הנשים לרבנות אינה רק דיון חברתי. מבחני הרבנות הם הדרך שבה מועברת ה"סמיכה", שלשלת הדורות של הוראת ההלכה. איני דן כאן בשאלה אם ראוי לבחון נשים או לא - אני דן בשאלה מי מחליט.
ברגע שהרבנות הראשית מתקפלת בפני תכתיבי בג"ץ, היא לא רק מבצעת החלטה מנהלית - היא מפרקת את עצמה. ברור לכל בר דעת שזהו רק קצה הקרחון. היום אלו המבחנים, מחר בג"ץ יחייב מינוי רבנית ראשית או דיינות בבתי הדין.
עדיף בית ריק מבית מחולל
אני אומר זאת בצורה הברורה ביותר: במחיר של כפיפות בג"צית, עדיף שלא יהיו מבחנים, שלא תהיה רבנות ממלכתית ושלא יהיו בתי דין של המדינה. מוסד ששורשיו אינם יונקים מההלכה באופן עצמאי הוא גוף ריק מתוכן. לא המשרות יענו את הכל ולא התקציבים. אמת התורה היא הנר לרגלינו, ואסור לנו לפחד מ"דין עקום" שיוצא תחת ידיהם של מי שאינם אמונים על מסורת הדורות.
הגיעה העת לעמוד בעוצמה, להגביל את דורסנות בג"ץ ולהחזיר את כבוד התורה למקומו הראוי.