בימים אלו לפני 10 שנים בדיוק, בחודש שבט תשע"ו, התקבלה החלטת ממשלה על מתווה הכותל - החלטה שאיימה לשנות מן היסוד את דמותו של שריד בית מקדשנו, ולמעשה את דמותה של מדינת ישראל כולה.
ההחלטה נראתה אז כעובדה מוגמרת, אך התבררה ככזו שתלויה בשאלה אחת: מי ממלא בפועל את רחבת הכותל.
המתווה כלל בניית רחבה ענקית, שמיועדת לטקסים רפורמיים ולתפילות שלא לפי ההלכה. את הרחבה הייתה אמורה לנהל ועדה עם נציגים של התנועה הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית, ארגון "נשות הכותל" וגורמים נוספים. תקציב שנתי של מיליוני שקלים היה מיועד לתפעול המקום. הדבר החמור מכל הוא שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרפורמים היו עשויים לקבל הכרה רשמית וממשלתית.
מתוך ההבנה שהמאבק על הכותל מוכרע לא במסדרונות אלא ברחבת התפילה, מרכז ליב"ה וגורמים נוספים החלו לארגן תפילות המוניות בראשי חודשים, בחול המועד ובזמנים נוספים. במקביל התקיימה פעילות ציבורית, תקשורתית, משפטית ופוליטית רחבה, וב"ה לאחר מאמץ משמעותי של שנה וחצי, הממשלה הבינה שדעת הקהל ממש לא מתיישרת עם תוכנית כזו, והובילה להקפאת המתווה.
סיפור מעניין בהקשר הזה הוא מה שהוביל למינוי הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל לרב הכותל. הרב גץ היה הרב של מושב כרם בן זמרה. במלחמת ששת הימים הבן שלו אבנר הי''ד נהרג בקרב על שחרור ירושלים, ונפשו נקשרה בכותל. לאחר המלחמה, התנועה הרפורמית תכננה לקיים בכותל טקס תפילה מעורב.
לאחר דיונים ציבוריים ופוליטיים, קבעה ועדת השרים למקומות קדושים כי אין לאפשר טקסים מעורבים בכותל - אך הרפורמים הודיעו שיגיעו בכל מקרה. בשלב הזה הרב גץ נכנס למאבק, והחל לכתוב מאמרים ומכתבים. הוא ארגן תפילה ציבורית ליד הכותל, פרסם זאת בשלטי חוצות בירושלים, ואף שכנע את ראשי הישיבות שיביאו איתם מאות מתפללים וימלאו את הרחבה בתפילה לפי ההלכה. כשהרפורמים הבינו שאין להם סיכוי להיכנס לרחבה הם התייאשו. לא בכוח, לא בהפגנה, אלא במילוי הרחבה בתפילה - כך הוכרע המאבק. מיד לאחר מכן שר הדתות פנה לרב גץ ובהמלצת הרבנים הראשיים מינה אותו לרב הכותל, תפקיד אותו מילא במשך עשרות שנים עד לפטירתו.
המאבק ההוא לא היה אירוע נקודתי, הוא היה ציון דרך למאבק מתמשך על דמותו של הכותל. בכל השנים האלה הנשים הרפורמיות מקפידות להגיע בכל ראש חודש לעורר פרובוקציה בכותל, ובמקביל מנסות באמצעות בג"ץ ללחוץ על הממשלה לתת להן אחיזה בשריד בית המקדש. השבוע מתוכנן דיון נוסף בבג"ץ בעתירה שלהם נגד הרבנות הראשית ונגד הממשלה שהבינה שהנכון הוא לבטל את רעיון המתווה המופרך.
בסרטון שפרסמו, ובפרסומים נוספים ברשת, אומרים נשות הכותל ומנהיגי הרפורמים את הדברים באופן גלוי: בעיניהם המאבק על הכותל הוא מאבק סמלי. לטענתם, בעקבות הכרה רשמית בהם בכותל, "סופסוף יהיה אפשר לקדם נישואין אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, ובאופן כללי להפחית את שליטת הרבנות על החיים שלנו".
מאז ולאורך השנים המאבק לא תם. המציאות הוכיחה שהכותל נשמר לא בהחלטות ממשלה, אלא על ידי ציבור שמבין שהנוכחות שלו בתפילות לפי ההלכה המקובלת בישראל מדורי דורות - היא שקובעת את דמות המקום.
מאות רבות של מתפללים ומתפללות ממשיכים את דרכו של הרב גץ, מגיעים בכל ראש חודש לתפילה חגיגית, שומרים על קדושת הכותל, ובכך מחזקים את הזהות היהודית של המדינה.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז ליב"ה