הבעיה הגדולה של המציאות הפוליטית בישראל היא לא שחיתות, חדשות כזב או איום על הדמוקרטיה, אלא שיח פוזיציוני שמתחפש לערכים.
הוויכוח האידאולוגי נשכח מזמן, ובמקומו נותר תרגיל קבוע בו כל מה שהקואליציה עושה הוא אסון, וכל מה שהאופוזיציה ופעיליה החברתיים עושים הוא הכרח מוסרי. בתוך ההיגיון הזה אין צורך בקוהרנטיות או ביקורת עצמית. הכול נפתר באמצעות הטיעון הפשוט: אלה אנשים אחרים, וזמנים אחרים.
נוצרת מציאות שבה אותם מעשים ממש זוכים לשיפוט מוסרי הפוך לחלוטין, בהתאם לזהות מבצעיהם. מינויים פוליטיים הם שחיתות כאשר הם נעשים בידי הקואליציה, אך הופכים לשיקול מקצועי לגיטימי כשמדובר במחנה הנכון. הסכמים קואליציוניים הם מכירת חיסול של המדינה בממשלה אחת, אך פשרה דמוקרטית מחויבת המציאות באחרת. אותו נפוטיזם, שעליו מתרעמים בצד אחד, נעלם כלא היה כאשר אותם מבקרים עצמם מעלימים עין, ולעיתים אף מגוננים עליו, כשהתופעה מופיעה בצד הנכון של המפה. שוב, הערך לא השתנה. רק הזהות של מי שמפר אותו.
קשה לבוא בטענות על סיגרים ושמפניות, כאשר אותם מבקרים כמעט ומצדיקים קשרים עם פדופיל מורשע. לא כהאשמה פלילית חלילה, אלא כביטוי למוסר סלקטיבי. כזה שיודע לזעוק בקול רם נגד התנהלות אחת, ולהסביר בשקט מדוע התנהלות אחרת היא מורכבת, נסיבתית, או מדוע בכלל אין לעסוק בה, כי זה, כמובן, ווטאבאוטיזם.
אותה תופעה קיימת בדילים פוליטיים שאסורים לאחד ורצויים לאחר. לבקר הסכמים גרועים מול החרדים שאינם כוללים גיוס, כאשר הוצע להם דף ריק לכתוב ככל העולה על רוחם מהצד השני רק כדי להפיל ממשלה, לא מחזיק מים. במיוחד כשמובילי דעה במחנה המתנגד לממשלה אמרו שוויתור על גיוס החרדים הוא מחיר ששווה לשלם עבור הדחת נתניהו. אם כך, על מה בדיוק הזעם? על עצם העסקה או על זה שמישהו אחר מוביל אותה?
זה לא אמין שמה שמסכן את החברה הישראלית הוא מידע כוזב, כאשר בערוצים מסוימים פשוט לא מדווחים על אירועים בלוח השידורים כמו מקרים של ערבים שתוקפים יהודים, עוולות מתמשכות בדרום תל אביב, השתלטויות בלתי חוקיות על אדמות בדרום ובצפון, והתנהלות מטרידה של מערכת המשפט. זו אינה הטעיה אקטיבית, אלא השתקה פסיבית עם תוצאה דומה בה הציבור אינו רואה את התמונה המלאה.
כך גם ביחס לדמוקרטיה. אי אפשר לטעון ברצינות חשש לדמוקרטיה, כאשר באותה נשימה מבקשים להעניק כוח כמעט בלתי מוגבל לאנשים שלא נבחרו בידי הציבור. גם חופש הביטוי הפך למונח גמיש. לדבר על חרדה אמיתית לחופש הביטוי, ולקרוא לסגירת ערוצי תקשורת בשם האחריות הציבורית. לומר שסגירת תחנת רדיו ממשלתית־צבאית היא אסורה, אך סגירת ערוץ תקשורת פרטי זה מעשה לגיטימי בדמוקרטיה מתגוננת. חסימת משרדי מכון מחקר וכליאת עובדים בתוכם, כולל אב־בית קשיש, זה מייצג מחאתי, אך חסימת רכבו של מי שנחשב לאדריכל מערכת המשפט זו התנהגות שמזכירה את גרמניה הנאצית. אותם נאורים, שזכויות אדם הן נר לרגליהם, אינם מהססים להשוות מכון מחקר למשטר האייתוללה באיראן כחלק ממסע השחרה. מתברר שהחירות איננה עיקרון אוניברסלי, אלא פריבילגיה פוליטית התלויה במחנה שאליו אתה משתייך.
המכנה המשותף לכל הוא מוסר סלקטיבי. לא מאבק על ערכים, אלא על כוח. לא דאגה לדמוקרטיה, אלא לשאלה מי בעצם מחזיק במפתחות. הציבור מזהה זאת היטב. הוא מבין שכאשר הכול הופך לאמצעי להפלת יריב, גם הערכים עצמם מתרוקנים מתוכן. וכשזה קורה כבר לא משנה מי צודק בוויכוח הפוליטי. כולם מפסידים. כי אין מקום לביקורת אמיתית וראויה, והאלטרנטיבה נראית אטרקטיבית הרבה פחות.
הכותב הוא סמנכ"ל פורום קהלת לשעבר, חוקר משפט חוקתי משווה, מרצה בינלאומי ומומחה לדיפלומטיה ציבורית