את דוד (שם בדוי) פגשתי לראשונה לפני שש עשרה שנה. זה היה ביום חמישי בערב, אחד המקרים הראשונים שטיפלנו בהם: הוצאנו אותו, את אמא שלו ואת אחותו מכפר ליד חברון.
ילד קטן, בן ארבע בסך הכול, שמאחוריו עולם שלם של פחד, בלבול ושנאה שספג בבית של אביו.
ביום שישי, יום אחרי שיצאו מהכפר, הם עלו לאכול אצלנו בגבעת האבות. בדרך עמדו חיילים במוצבים. ברגע שדוד ראה את החייל הראשון - הוא התכופף, לקח אבן וניסה לזרוק עליו. ילד בן ארבע. זה מה שהוא הכיר מהרחוב, וזה מה שהוא שמע בבית: שהחייל הוא “האויב הכובש", ושיהודי הוא מטרה.
השכרנו להם דירה בקרית ארבע, אבל כמעט כל שבת הם היו אצלנו. בבית שלנו דוד התחיל לשמוע שפה אחרת. שירים אחרים. לב אחר. שרנו איתו שוב ושוב את “מקימי מעפר דל" - שיר שנהפך מאז לקבוע אצלנו בבית. דוד נכנס לגן דתי, ותושבי קריית ארבע עטפו אותו, את אימו ואת אחותו באהבה. שנה שלמה הם עלו ופרחו. כבר חשבנו שעלה בידינו להעמיד אותם על דרך המלך.
אבל אז הגיע הטלפון.
תרמו זכר למחצית השקל למען בנות ישראל
אשתי ענת קיבלה שיחה מאמא של דוד. “אני רוצה להיפגש", היא אמרה, ואז הטילה פצצה: “אין לי מילה רעה, רק תודה גדולה… אבל קשה לי. אני מתגעגעת. אני רוצה לחזור לבעל הערבי שלי", היינו המומים. זה היה בתחילת הדרך שלנו, בלי ניסיון, בלי תשובות מוכנות.
הלכנו להתייעץ עם הגאון הרב דב ליאור, שהיה אז בקרית ארבע. הרב שמע ואמר שיש הלכה: בפעם הראשונה שמישהו “מוכר את עצמו לעבדות" צריך לעזור לו, אבל אם הוא חוזר ומוכר שוב - כבר לא חייבים. ואז היה איתנו יהודי מיוחד: בן לאמא יהודייה ואבא ערבי, תלמיד חכם, שגדל בכפר עד גיל שמונה־עשרה. הוא שאל את הרב: “הרב, על האמא אתה צודק. אבל מה עם דוד ואחותו? הם לא ‘מכרו’ את עצמם. הם יהודים. אני הייתי שם. אסור להתייאש מאף יהודי".
הרב הקשיב, עצר, ואמר: “אתה צודק. עשו ככל שאתם יכולים להציל את דוד ואחותו".
אותו יהודי ביקש לדבר עם האמא לבד. הוא סיפר לה איך בכפר קראו לו “הבן של היהודייה" וזרקו עליו אבנים, ואיך בבית הוא אהב את אמא שלו - אבל בלב התחיל לחשוב שכל השנאה הזאת בגללה. ואז הוא הביט בה ושאל: “את רוצה שדוד יחשוב עלייך ככה?".
המילים חדרו. היא השתכנעה. ולמרות זאת, כדי לתת להם סיכוי אמיתי, החלטנו להטיס אותם לחו"ל. שנים הם שהו אצל משפחה מחבקת, ואז חזרו לארץ.
בשבוע שעבר דוד, הילד ההוא - קיבל כומתה בגולני. חייל לתפארת מדינת ישראל.
וְנַהֲפוֹךְ הוּא - משונא לאוהב.
היו שותפים איתנו בהצלת בנות וילדי ישראל - את הזכר למחצית השקל תורמים לבנות ישראל