בג"ץ הנשים נגד הרבנות - מעז ייצא מתוק?
בשבוע שעבר, לראשונה בהיסטוריה, פתחה הרבנות הראשית את ההרשמה לבחינות לרבנות גם לנשים.
פסיקת בג"ץ מלפני כחצי שנה (בג"ץ 2688/19 אנגלברג נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (14.7.2025)) הכריעה כי "ההבחנה בין גברים לנשים לגבי האפשרות לגשת לבחינותיה של הרבנות הראשית היא בגדר הפליה פסולה, המנוגדת לעקרון השוויון", והורתה לרבנות לאפשר אף לנשים לגשת למבחני ההסמכה.
אנסה לעשות קצת סדר, מה ראו העותרות לדרוש לפתוח את הבחינות אף לנשים, ומדוע התנגדה לכך הרבנות.
מה קרה בבג"ץ?
ראשית נבחן את דברי השופט סולברג בפסק הדין. הוא מצטט את דברי הרבנות כי המבחנים נועדו למטרה אחת בלבד - להסמיך את הנבחנים לרבנות, ולכן: "מאחר והרבנות הראשית לישראל אינה מסמיכה נשים לרבנות [...] היא אינה מאפשרת להן לעבור בחינות במסגרת בחינות ההסמכה לרבנות".
סולברג דחה את טענתה של הרבנות, וקבע שהבחינות אינן משרתות רק את מטרת ההסמכה. הוא הצביע על כך שהרבנות מנפיקה תעודות רבות - כגון תעודת "יורה יורה" - שאינן מקנות כשירות לתפקיד רשמי, וכתב שמדובר ב"אסמכתא לידע הלכתי שנצבר" בלבד. עוד הראה שבין השנים 2015-2018 הונפקו 1,178 תעודות "יורה יורה" לעומת 342 תעודות רב עיר בלבד - כלומר, רוב מוחלט של הנבחנים כלל לא המשיכו להסמכה לרבנות (לפי הגדרתו המצמצמת - "הסמכה" היא הסמכה לרבנות עיר בלבד, אתייחס לכך בהמשך). מכאן הסיק סולברג כי אין לראות בתעודת "יורה יורה" שלב ביניים בדרך להסמכה, אלא תעודה בעלת ערך עצמאי.
בנוסף, סולברג קבע כי הבחינות משרתות גם את תפקיד הרבנות הראשית לבצע "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות", כפי שנקבע בסעיף 2(2) לחוק הרבנות הראשית, וכי תכלית זו אינה מוגבלת לגברים. הוא אף הפנה לאתר הרבנות עצמה, שמציין כי הבחינות נערכות "על מנת להרבות תורה והלכה בעם ישראל", וסיכם: "עינינו הרואות, אם כן, כי אפילו לשיטת הרבנות הראשית, עריכת הבחינות מתבצעת גם מכוח תפקידה האמור".
שני הצדדים יודעים שהמבחנים הם לא הנושא
האמנם כל חפצן של העותרות הוא להיבחן במבחני ידע תורני גרידא? כך נכתב בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק של מכון רקמן, אחד משלושת הארגונים שעתרו לבג"ץ, לאחר פתיחת ההרשמה לנשים: "זהו צעד חשוב במאבק נגד הדרתן של נשים מהובלת הממסד הדתי בארץ". כלומר, המבחנים הם רק צעד בדרך אל היעד - הובלת הממסד הדתי בארץ על ידי נשים.
מן העבר השני, בהודעה על פתיחת ההרשמה באתר הרבנות, מובאים דברי הרבנים הראשיים ש"בעזרת השם יתברך נעשה כל שביכולתנו לעמוד על המשמר בתוקף שאך ורק מי שראוי על פי ההלכה לשאת תעודה בחתימת הרבנות הראשית יזכה לכך, ומי שאינו ראוי לא יקבל תעודה כזאת". ההרשמה לנשים תיפתח, אך במקביל יעמדו ברבנות על המשמר שלא יווצר כאן פתח לשינוי שיטת הסמיכה בישראל או האופן בו מתמנים למשרות רבניות.
לשני הצדדים ברור שהמבחנים אינם הנושא, והם רק חזית אחת מתוך מאבק רחב יותר.
ההיתממות של בג"ץ
הצד היחיד שהתנהל כאילו שאלת ההרשמה לבחינות עומדת בפני עצמה ואינה נוגעת לעצם ההסמכה, הוא בג"ץ. כך כתב השופט סולברג בהכרעתו: "לצורך מיסגור הדיון, אציין תחילה, כי העותרות שבו והדגישו... כי אין בפיהן דרישה לקבלת הסמכה לרבנות מטעם [הרבנות הראשית]. משמעות הדבר, הלכה למעשה, היא שאין בכוונתן של העותרות לאתגר כאן ועכשיו את עמדת הרבנות הראשית, שלפיה נשים אינן יכולות להיות מוסמכות לרבנות".
כלומר, כוונת העותרות "כאן ועכשיו" היא רק להירשם לבחינות, ויש לאפשר להן זאת. ועוד הוסיף וטען שפתיחת הבחינות לנשים תרבה תורה והלכה בישראל, והראה שאין מקום להתנגד ללימוד תורה לנשים - ובכך טען שכביכול זו סיבת ההתנגדות של הרבנות לבחון נשים.
ברור לכל הצדדים - העותרות, הרבנות, ומי שעוקב אחרי הנושא - שפתיחת הבחינות לנשים אינה עניין טכני-בירוקרטי, אלא היא צעד ראשון מכוון בדרך לאתגר את כל מבנה ההסמכה הרבנית בישראל. בג"ץ בחר להתעלם מהקשר הרחב ולהתמקד בשאלה הצרה, אך המציאות רחבה בהרבה מכתבי הטענות.
הפירצה שהפכה לשער
גילוי נאות - רגע לפני שניגשתי למבחן השישי שהיה מזכה אותי בתואר "יורה יורה", נאלצה הרבנות לציית לפסק הדין, מה שיוביל ככל הנראה למצב שבו לא אזכה לתואר כזה, כתוצאה מהחמרת התנאים להסמכה. העובדה שאדם כמוני, שאינו מחובר ביום-יום לבית המדרש ואינו עומד בקשר רציף עם פוסקי הלכה, היה עשוי לקבל תואר "רב" שמציין בעיני הציבור אדם שהיוצא מפיו הוא "דבר ה' זו הלכה", מהווה לדעתי "פירצה" בשיטה הזו.
באו ארגוני הנשים ורצו למסד את הפירצה הזו עבור ציבור שלם שאיננו חלק מהעברת מסורת הפסיקה מדור לדור. וכמו באתר הורדת סרטים פיראטי, כשפירצה נעשית מפורסמת וגלויה לכול - סופה להיחסם.
מה שבג"ץ לא הבין - הרבנות אינה "רשות מנהלית" גרידא
ויש כאן נקודה עמוקה יותר שבג"ץ התעלם ממנה לחלוטין.
השופט סולברג התייחס לרבנות הראשית כאל "רשות מנהלית, הפועלת מכוח חקיקת מדינת ישראל, וממומנת מתקציב מדינת ישראל", וקבע כי "חלים עליה בפעולתה כללי המשפט המנהלי". מבחינתו, הרבנות היא עוד משרד ממשלתי שמנפיק תעודות, ולכן חלים עליה כללי שוויון כמו על כל רשות אחרת.
אבל הרבנות הראשית אינה רק רשות מנהלית. היא הגוף שמרכז בידיו את מתן התואר "רב" - תואר שהוא המשך ישיר של מסורת הסמיכה הנוהגת מאז ימי משה רבנו, דרך חכמי המשנה והתלמוד, הגאונים, הראשונים והאחרונים, ועד ימינו אנו. שרשרת זו היא עמוד השדרה של התורה שבעל פה. אי אפשר להתערב בה מבחוץ ברגל גסה באמצעות פסק דין.
כשבג"ץ קובע שתעודת "יורה יורה" היא "אסמכתא לידע הלכתי שנצבר" בלבד ולא הסמכה - הוא מפשיט ממנה את המשמעות ההלכתית-מסורתית שלה. "יורה יורה" אינה תעודת בגרות בתלמוד. השם עצמו, כפי שציין סולברג בפסק הדין, "לקוח מן הגמרא בסנהדרין ה, א", ומשמעותו היא הסמכה להורות הלכה. מי שמקבל "יורה יורה" מוסמך, במובן ההלכתי המסורתי, לפסוק - ומכאן שהוא חלק משרשרת מסירת התורה מדור לדור. בית המשפט לקח מושג הלכתי עמוק ותרגם אותו למונחים בירוקרטיים, כאילו אין הבדל בין רישיון עסק לבין סמיכה לרבנות.
ואין כאן, חלילה, הפליה נגד נשים. יש כאן עמידה איתנה על כך שרבנים צומחים מתוך בתי מדרש, בקשר חי ורציף עם תלמידי חכמים שקיבלו בעצמם את התורה מרבותיהם. מבחני ידע, ככל שיהיו מקיפים, אינם תחליף לחיבור הזה. ואם עד היום השיטה סבלה מ"פירצה" שאפשרה גם למי שאינו מחובר לבית המדרש לקבל תואר על סמך מבחנים בלבד - הרי שהפתרון הוא לתקן את הפירצה, לא להרחיב אותה.
דווקא מתוך פסק הדין הזה יכולה לצמוח הזדמנות: הרבנות הראשית תיאלץ להבהיר שמבחני הידע הם מבחני ידע, ושהסמכה לרבנות דורשת הרבה מעבר להם - חיבור לבית מדרש, קשר עם פוסק, והשתלבות בשרשרת המסורה. כך, מעז ייצא מתוק.
הכותב הוא לומד למבחני הרבנות הראשית