שאלת השאלות של ההיסטוריה החברתית והרוחנית שלנו שזורה בחוט עדין אך ברור, מבראשית ועד ימינו. מי אתה, שבט אפרים? האם אתה "הבן יקיר", הילד האהוב והמוצלח שפורץ דרך וצועד לפני כולם, או שמא אתה המנהיג הטרגי, שגאוותו וביטחונו העצמי מעוורים את עיניו מלראות את אחיו לצידו.
זרע הבכורה והפריבילגיה
הכל מתחיל באותו רגע דרמטי במצרים. יעקב אבינו משכל את ידיו בכוונה תחילה, מניח את ימינו על ראשו של אפרים הצעיר ודוחק את מנשה הבכור. שם, באותו חדר, נזרע הזרע הכפול. לצד הברכה העצומה להנהגה, נולדת תודעת הבכורה. אפרים גדל אל תוך תחושה של ייעוד. הוא מבין שיש לו גושפנקה אלוקית להוביל ולהיות תמיד בראש המחנה.
לדחוק את הקץ מתוך יוהרה
תודעת הכוח הזו מובילה לטעות ההיסטורית הראשונה, עוד לפני שעם ישראל הופך לאומה. חז"ל במדרש חושפים בפנינו אירוע דרמטי.בני אפרים מחליטים "לדחוק את הקץ". מתוך אותו ביטחון עצמי מופרז בכוחם הצבאי, הם מסרבים להמתין להנהגה האלוקית ולזמן הנכון. הם מחשבים את קץ הגלות, לוקחים נשק ויוצאים ממצרים בכוח הזרוע, הרבה לפני מועד הגאולה שנקבע. התוצאה קשה וכואבת.
הם נוחלים תבוסה מוחצת ונהרגים. הסיפור הזה מסמל את הסכנה הגדולה של אפרים. כשהכוח המעשי מנסה לעקוף את הזמן, את התהליך ואת הרוח, הוא עלול להתרסק בטרגדיה.
מפסגת שילה ועד לטרגדית ה"שיבולת"
ובכל זאת, ההיסטוריה מוכיחה שאפרים אכן נולד להנהיג. יהושע בן נון, בן השבט, הוא המצביא שמכניס אותנו לארץ. משכן שילה, לב ליבה הרוחני של האומה באותם ימים, מוקם בנחלתם. אפרים הופך למרכז הכובד הפוליטי, הצבאי והחברתי של ישראל. הם החלוצים והכוח המניע שאי אפשר בלעדיו.
אך בספר שופטים, כשהעם נתון במצוקה, תודעת הבכורה הזו הופכת לחרב פיפיות. כשגדעון יוצא להושיע את ישראל ואינו קורא להם מהרגע הראשון, הם נזעקים באדנות: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ?". גדעון, בדיפלומטיה מבריקה, מצליח להחליק את העלבון.
כשיפתח הגלעדי עולה לזירה ומנצח במערכה, שוב מגיעים בני אפרים בטענות על הדרתם ממעגל מקבלי ההחלטות. הפעם הפריבילגיה מתנגשת במציאות מדממת. פורצת מלחמת אחים איומה שמגיעה לשיאה במבחן ה"שיבולת". בני אפרים, עם המבטא הייחודי שלהם, נחשפים בבידודם ונטבחים על מעברות הירדן.
הסמ"ך שהחליפה את השי"ן אינה רק תקלה בהגייה, היא הסמל לקרע העמוק ביותר. היא מלמדת אותנו שאפרים איבד את היכולת לדבר באותה שפה עם שאר העם. כשהאליטה מפסיקה להבין את השפה, הכאבים והמצוקות של שאר חלקי החברה, הדרך למלחמת אחים קצרה מתמיד.
קריעת הממלכה וניצחון המעשה על הרוח
הניתוק הזה מגיע לפיצוץ מוסדי בספר מלכים. ירבעם בן נבט האפרתי מורד בבית דוד וקורע את הממלכה לשניים. הוא מקים מערכת שלטונית נפרדת המבוססת על כוח פוליטי, כושר ארגוני וריכוזיות, אך מנותקת מהמרכז הרוחני בירושלים. זהו רגע מכונן שבו ה"מעשה" מנתק מגע מן ה"רוח", והמבנה המדיני בועט במסורת.
הקול שמהדהד עד לימינו
קשה ואולי בלתי אפשרי לקרוא את המסלול הזה ולא להרגיש שהוא נכתב על חברתנו אנו. לאורך ימי הציונות ומדינת ישראל, קל לזהות את "שורש אפרים" המפעם בתנועות החלוציות. אלו האנשים, בוני המדינה ומקימי המערכות הביטחוניות והכלכליות, שניחנו באותו כוח אפרתי אדיר של ביצוע ועשייה. הם הקימו את היש מאין, ממש כפי שעשה יהושע.
אך לצד בניין הארץ, נדמה שלעיתים נבנתה גם אותה תחושת אדנות המוכרת לנו משבט אפרים. הקושי לקבל הנהגה שבאה ממקומות אחרים בעם, הריחוק מן המסורת מתוך ביטחון עצמי, והתחושה של "אנחנו בנינו ולכן אנו יודעים טוב מכולם את הדרך". הפער הזה יוצר גם היום מבחני "שיבולת" מודרניים של חוסר יכולת לדבר בשפה מאחדת וקושי להבין תרבויות ואמונות של השבטים האחרים המרכיבים את הפסיפס הישראלי. מורשת ההתעקשות לדחוק את הקץ ולעשות דברים רק בכוח הזרוע והמעשה מהדהדת עדיין בתוכנו.
חזון העץ האחד
האם כאן מסתיים הסיפור? הנביא יחזקאל, בחזונו הגדול (פרק ל"ז), מספק לנו את התשובה ואת תוכנית העבודה לעתיד:
"הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".
באופן מופלא, מסורת חז"ל מלמדת שעצמות בני אפרים שנהרגו כשדחקו את הקץ במצרים, הן אלו ממש שקמות לתחייה בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, רגע לפני נבואת איחוד העצים.
התיקון אינו בהכנעת אפרים, ובטח שלא בביטול הכוח הביצועי והממלכתי שלו. התיקון נמצא בשילוב. עץ אפרים, על עוצמתו הכלכלית, הצבאית והניהולית, חייב להיות מחובר לעץ יהודה, על העומק, המסורת, האמונה ואורך הרוח שבו. רק מתוך שילוב העצים נצליח לבנות אומה אחת חזקה. ה"סיבולת" וה"שיבולת" חייבות להתמזג לשפה משותפת של כבוד הדדי.
אז האם הבן יקיר לי אפרים?
התשובה היא כן מוחלט. הוא יקיר, הוא אהוב והוא בונה העם. אך הוא הופך לשלם באמת רק כאשר הוא לומד לשבת באותו אוהל, כתף אל כתף, יחד עם כל אחיו.