לפני כשנה גורש נשיא אוקראינה מהחדר הסגלגל בבית הלבן, בין השאר מפני שהתעקש ללבוש חולצת רוח שחורה, במקום לכבד את נשיא אמריקה בלבוש יותר רשמי ומכובד. בגלל שזלנסקי סירב להתחפש, זכה טרמפ לעשות זובור נשיאותי היסטורי בשידור חי.
יש לבוש סטנדרטי, ויש זמנים בהם אנחנו מוזמנים לצאת מהשורה. בחודש אדר אנחנו עוטים שלל תחפושות. התחפושת מזמינה אותנו להתנסות בזהות נוספת, ולשחק לרגע עם הגבולות שבין החוץ לפנים. כשאנחנו לובש תחפושת, משהו בשפת הגוף שלנו משתנה. היציבה מתיישרת, ההליכה מקבלת קצב אחר, ולעיתים גם הקול שלנו נשמע בטוח יותר. דרך הבד, האביזרים והצבעים, מתעוררת בנו תחושה חדשה, כאילו נפתחת אפשרות להיות קצת אחרת, מבלי לוותר על מי שאנחנו באמת.
התחפושת מאפשרת להתנסות בחוויה אחרת בלי מחויבות ארוכת טווח. היא מאפשרת לנו לשאול את עצמנו שאלות כמו- מה קורה לי כשאני מרשה לעצמי לבלוט? מה קורה כשאני בוחר צבע שלא העזתי ללבוש ביום רגיל?
ישנה תופעה מוכרת המכונה 'אפקט הזרקור' . מדובר במצב בו אנחנו מרגישים שכולם שמים לב לכל פרט קטן בהופעה שלנו. בפועל, רוב האנשים עסוקים בעצמם ופחות בהתבוננות באחרים. כאשר כולם מחופשים, ברור שאין מראה אחד נכון. כל אחד בוחר סגנון אחר, צבע אחר, דמות אחרת. המגוון הזה מזכיר לנו שהיופי בנוי מקשת רחבה של ביטויים.
הקשר בין תחפושת לדימוי גוף חיובי מתחיל בהבנה שהגוף הוא לא אויב ולא פרויקט לתיקון, אלא בית שאנו חיים בו. כאשר אדם מרשה לעצמו ללבוש תחפושת שמחה, יצירתית או אפילו מצחיקה, הוא מתרגל למבט פחות שיפוטי על עצמו.
עבור ילדים ובני נוער במיוחד, תחפושת יכולה להיות כלי לחיזוק תחושת הערך. ילד שלובש דמות אמיצה מתרגל אומץ. הוא עומד זקוף יותר ומדבר בביטחון רב יותר. גם אם מדובר במשחק, הגוף והנפש חווים חוויה ממשית של מסוגלות. כך נבנית בהדרגה תחושת ערך שאינה תלויה רק במראה החיצוני.
בעידן הדיגיטלי, שבו תמונות עוברות סינון ועריכה, חשוב במיוחד לטפח מבט מציאותי ואוהד כלפי הגוף. מצלמות וזוויות צילום לא משקפות את מה שהעין רואה במציאות. וזה גם סוג של תחפושת. אנחנו יכולים לבחור איך להציג את עצמנו, אבל הערך שלנו לא נמדד במספר לייקים או בתמונה מוצלחת במיוחד.
כאשר אנחנו מבינים שהבד שבחרנו לשים מעלינו הוא רק שכבה חיצונית, אנחנו יכולים להסיר אותו בנחת ולזכור שהזהות האמתית והפנימית שלנו יציבה ומשמעותית הרבה יותר.