הציבור הלאומי מצוי בעיצומה של תקופה מכריעה. אחרי שנים של טלטלות ביטחוניות, מאבקי זהות ומשברים פנימיים, ברור יותר מאי פעם שהשאלה איננה רק מי ינצח בבחירות הבאות. השאלה היא מי מסוגל להוביל עם.
יותר מדי דמויות בזירה הפוליטית עסוקות בשאלה כמה מנדטים יביאו, כמה כותרות יקבלו, וכמה רייטינג יפיקו מהעימות הבא באולפן. הן יודעות להתראיין, לתקוף, להעלות פוסט בזמן. הן יודעות לייצר רעש. אבל הנהגה איננה רעש. הנהגה היא שקט פנימי, אחריות ומשמעות.
הימין איננו זקוק לעוד פרשן שמתחפש לפוליטיקאי. הוא איננו זקוק לעוד פוליטיקאי שמתחפש לאידיאולוג. הוא זקוק למנהיג.
מנהיג נמדד בשלושה דברים ברורים: עמוד שדרה ערכי, ניסיון מוכח בקבלת החלטות תחת לחץ, ויכולת להוביל אנשים מתוך דוגמה אישית ולא מתוך ספינים.
הבעיה המרכזית של חלקים בקואליציה איננה חוסר כישרון תקשורתי. להפך. יש שם מי שמצטיינים בניהול תודעה. הבעיה היא פער בין מילים למעשים. בין הצהרות גדולות לבין היעדר עומק. בין נאומים על ריבונות לבין חוסר יכולת לשרטט תוכנית סדורה ליום שאחרי.
ציבור ימני בריא מזהה את הפער הזה. הוא מרגיש מתי הערכים אמיתיים ומתי הם עטיפה שיווקית.
יש הבדל עצום בין מי שנכנס לפוליטיקה כדי לקדם רעיון עמוק לבין מי שנכנס אליה כדי למדוד את עצמו במספרים. מי שמונע ממנדטים יתאים את עצמו לסקרים. מי שמונע מערכים יתאים את המציאות לחזון.
הימין זקוק היום לדמות שמדברת פחות ופועלת יותר. דמות שמבינה ביטחון לא רק כתיאוריה אלא כמציאות יומיומית. מישהו שחווה אחריות אמיתית לחיי אדם ולא רק אחריות על ניסוח הודעה לתקשורת.
יש אנשים שיודעים להוביל קמפיין. ויש אנשים שיודעים להוביל אנשים. הפער ביניהם דרמטי.
הובלת קמפיין מבוססת על סיסמה חדה ועל זיהוי חולשה אצל היריב. הובלת עם דורשת חזון ארוך טווח, סבלנות, משמעת עצמית ונכונות לשלם מחיר אישי. היא דורשת דוגמה אישית שמקרינה כלפי מטה ולא כריזמה שמבקשת מחיאות כפיים מלמעלה.
דווקא בתוך הקואליציה הנוכחית אפשר לראות את ההבדל. יש מי שמתמחים בניהול קרבות תקשורתיים יומיים. הם מחפשים עימות. הם זקוקים למצלמה. הם מודדים הצלחה לפי מספר הציוצים. אך מדינה איננה תוכנית ריאליטי והיא לא מנוהלת לפי רייטינג.
הציבור הימני מבין היום יותר מתמיד שהאתגרים של ישראל אינם רק פוליטיים. הם קיומיים, מוסריים, זהותיים. מול אתגרים כאלה לא מספיק להיות חריף באולפן. צריך להיות עמוק במחשבה. לא מספיק להצהיר על עוצמה. צריך לדעת להשתמש בה בתבונה.
המנהיג הבא של המחנה הלאומי חייב לשלב תכונות נדירות: נחישות בלתי מתפשרת לצד אחריות ממלכתית. אמונה עמוקה בצדקת הדרך לצד הבנה מפוכחת של מגבלות הכוח. יכולת לקבל החלטות קשות גם כשהן אינן פופולריות.
ובעיקר ניקיון כפיים תודעתי.
הציבור עייף מפוליטיקאים שמדברים גבוהה על ערכים אך בפועל עסוקים בהישרדות אישית. הוא מחפש מי שחי את ערכיו ולא רק מצטט אותם. מי שאיננו מתנצל על זהותו ועל אמונתו אך גם איננו משתמש בהן ככלי פוליטי זול.
הנהגה אמיתית צומחת ממקום של שליחות ולא של חישוב קר. ממקום שבו השאלה הראשונה היא מה נכון לעם ולמדינה ורק אחר כך מה נכון פוליטית.
יש בישראל דמות כזו. דמות שמגלמת אחריות, מסירות, עוצמה שקטה ואמונה עמוקה. מישהו שהוכיח לאורך שנים שהוא יודע להוביל אנשים לא מתוך פחד אלא מתוך השראה. מישהו שלא נבחן בסקרים אלא במציאות מורכבת הרבה יותר.
זו איננה קריאה להתאהבות עיוורת באדם כזה או אחר. זו קריאה לבחירה מודעת בסוג מסוים של הנהגה. הנהגה שאיננה רודפת אחרי רייטינג אלא בונה אמון. שאיננה מחפשת כותרת אלא תוצאה. שאיננה מתאימה את עצמה לרוח התקופה אלא מעצבת אותה.
הימין ניצב בפני החלטה אסטרטגית: להמשיך להתנהל במעגל של תגובות וקרבות אולפן או להצמיח מנהיגות שמביאה עומק, אחריות ויציבות. מי שמסתכל סביבו ביושר רואה את הפער בין מי שמחפשים עוד מנדט לבין מי שמבקשים לשאת בנטל ההנהגה.
הציבור הלאומי בשל למהלך הבא. הוא לא מחפש עוד כוכב פוליטי. הוא מחפש מצביא בנפש ומנהיג ברוח. כזה שמבין כוח אך גם מבין ערכים. כזה שמסוגל להוביל עם ולא רק קמפיין.
והבחירה הזו תקבע אם המחנה הלאומי ימשיך להיאבק על תודעה או יתחיל סוף סוף להנהיג מדינה.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים ומאבקים