תשמעו סיפור.
לפני כמה ימים עמדתי בתור בסופר. לפניי עמדה אמא עם ילד בן שבע, בערך. הילד רצה פסק זמן, האמא אמרה לא, והתפתח שם קרב שכלל צרחות, השתטחויות על הרצפה ומשפט אחד של האמא שהדהד לי בראש כל הדרך הביתה: "תפסיק כבר לצעוק! כמה פעמים אמרתי לך שבבית הזה מדברים בכבוד?!". והיא אמרה את זה, כמובן, בצעקות שגרמו לקופאית בנתיב ליד לקפוץ.
חייכתי לעצמי חיוך מריר. כי האמא הזו היא אני, והיא אתם, והיא כל אחד מאיתנו ברגעים הפחות פוטוגניים שלו.
אנחנו משקיעים הון בחינוך. מחפשים את בתי הספר עם הדירוג הכי גבוה, קונים ספרי הורות עם כותרות מבטיחות, ונואמים לילדים שלנו נאומים חוצבי להבות על "ערכים", "דחיית סיפוקים" ו"אהבת לרעך". אבל האמת היא פשוטה, חדה ולפעמים גם קצת מעצבנת: הילדים שלנו לא מקשיבים למילים שלנו. הם פשוט צופים בנו.
הם לא לומדים מה זה "כיבוד הורים" מהשיעור בתושב"ע. הם לומדים את זה מהדרך שבה אנחנו מדברים בטלפון לסבתא כשהיא קצת חופרת. הם לא לומדים "יושרה" מהטפות מוסר, אלא מהרגע שבו אנחנו מחזירים לקופאית את העודף המיותר שקיבלנו בטעות.
דוגמה אישית היא לא עוד פרק ב"מדריך להורה המצטיין". היא הסיפור כולו. היא האקוסטיקה של הבית. כשאנחנו דורשים מהם להניח את הנייד בארוחת הערב בזמן שהיד שלנו "רק בודקת" אם הלקוח ענה במייל - אנחנו לא מחנכים. אנחנו פשוט מייצרים רעש לבן. הילד לא שומע את האיסור, הוא רואה את ההתמכרות.
חינוך הוא לא פרויקט של "עיצוב הילד". הוא קודם כל פרויקט של עיצוב עצמי. אי אפשר לבקש מהילד להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, כשאנחנו מסתפקים בבינוניות מוסרית. אי אפשר לחנך לסבלנות מתוך עצבים, ואי אפשר לחנך לאמת מתוך שקרים קטנים של "תגיד לו שאני לא בבית".
אבל הנה החדשות הטובות: דוגמה אישית לא דורשת מאיתנו להיות מלאכים. היא דורשת מאיתנו להיות אנושיים. גם כשאנחנו נופלים, צועקים או טועים - הדרך שבה נתקן היא השיעור הכי חשוב שהם יקבלו. כשאבא בא לילד שלו, מניח יד על הכתף ואומר: "סליחה חביבי, איבדתי את הסבלנות ולא הייתי צריך לדבר אליך ככה", הוא מלמד אותו על ענווה ועל לקיחת אחריות יותר מכל הרצאה בעולם.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים ש"הילד לא מקשיב", תפסיקו לדבר. פשוט תתחילו להיות. תהיו האדם שאתם רוצים שהוא יגדל להיות. בסוף, הילדים שלנו לא יהיו מה שננסה להפוך אותם. הם יהיו מה שאנחנו.
*
וזה הזכיר לי איך לפני כמה שנים טובות חינכתי בבית ספר בירושלים והיה שם אבא שלא הפסיק לספר לי שאם יש דברים שהוא מחנך את הילדים שלו, זה לפשטות ולצניעות. כזה. ולאבא הזה, בוא נגיד היה בלי עין הרע כסף כמו שכנראה לי ולכם ביחד לא הולך להיות בעשר שנים הקרובות.
אלא שפעם אחת כשסיימתי את בית הספר והלכתי לכיוון המכונית שלי, יצא לי לראות אותו מגיע ואוסף את הילד שלו. אותו ואת המפלצת שהוא נסע בה:
גי'פ עצבני של BMW אבל משהו באמת חריג...
אז לא. לא קינאתי בו לרגע אחד. באמת. אבל ניסיתי להבין עד כמה הוא באמת מודע למסרים שהילד שלו סופג כשהוא בוחר לנסוע בדווקא במכונית מנקרת עיניים כזו.
תגידו שאתם מבינים מהמשפט שכתבתי עכשיו, שלא באמת קראתי את איין ראנד או שלא הבנתי לעומק את כל עניין הקפיטליזם ושכל אחד יעשה את מה שהוא רוצה לעשות. הכול נכון.
ובכל זאת, מסתבר שלדבר על ערכים ואידאלים ולחיות לפיהם, אלו לפעמים שני דברים שונים.
"אגב המורה אבינועם" הוא אמר לי מבעד למכונית:
"אביאל השבוע יעדר שבועיים בגלל שאנחנו טסים איתו לטיול בר מצווה בארצות הברית. הוא ממש ביקש וידענו שפחות מזה זה לא ילך"אמר לי בחיוך מתנצל.
יאפ. ועל זה אמרו כבר חז"ל:
סיי נו מור.