משנכנס אדר - מרבין בשמחה. בשם הגאון מווילנא אומרים כי המצווה הקשה ביותר לביצוע היא מצות 'ושמחת בחגך'. אכן, לכל אדם יש די והותר סיבות לעצב ולדאגה.
אך מי שמתבונן מעט יודע: השמחה אינה רק תוצאה של מציאות טובה - היא עצמה הטקטיקה המנצחת מול האתגרים והמשברים. חכמינו דורשים על הפסוק "כי בשמחה תצאון" - דווקא מתוך השמחה תצאו מן הצרה.
יש צדיק אחד בבני ברק, שמצליח לגרום לי לשמוח גם ברגעים מאתגרים. קוראים לו האדמו"ר רבי ישראל (בן לאה אסתר) מוויז'ניץ. יהודי בעל ייסורים, שהיה מנודה במשך שנים רבות מקהילתו ומבית אביו - עד כדי כך שאף מנעו ממנו העסקנים להיפרד מאמו ביום פטירתה, כפי שנחשף השבוע ביום אזכרתה.
ובכל זאת, הוא המשיך להאמין. להאמין שהטוב עוד יבוא. לשמוח במה שיש. לשמוח עם עצמו ועם קומץ קטן של תלמידים שלא ויתרו על הזכות לשהות במחיצתו גם בימים החשוכים ביותר.
אלוקים לא שוכח אף אחד. יום אחד, הצדק יצא לאור. הוא הושב מן הגלות, ולאחר פטירת אביו ירש את הממלכה הגדולה של ויז'ניץ. מאז, עשרות אלפי חסידים ומעריצים מקיפים אותו. אך גם ברגעים הללו, הוא לא נוטר ולא נוקם. להפך. מהרגע הראשון הוא ביקש אחדות עם כל בני המשפחה ואף ויתר לא פעם למען השלום והאחדות.
הוא הגיע סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה, בנה בית מדרש גדול ומפואר בלב בני ברק. ואז תקפה אותו מחלת הסרטן. טיפולים כימותרפיים קשים ומייסרים בארץ ובארה"ב.
גוף נשבר - אך רוח שאינה נשברת.
לאחרונה פורסם תיעוד ויראלי מצמרר ומרומם כאחד: הרבי יושב, ומתוך ייסוריו מפזז ושר בשמחה את "שיר האמונה".
"יש בורא עולם, יש בורא עולם - יש! יש! יש!", נשא את עיניו וידיו למרומים בכוחות שאין להם הסבר טבעי. "אין עוד מלבדו, אין עוד מלבדו - אין! אין! אין!"
דווקא הוא - האיש הקדוש הזה - אסר על חסידיו להשתמש לגביו בתואר המקובל אצל אדמו"רים: "כבוד קדושת".
אני עוקב מזה זמן בחיבה ובהשתאות אחר תהלוכות חייו. ענווה נדירה, צדקות פשוטה, מן הסוג שהכרנו רק מסיפורי צדיקים בדורות הקודמים.
במוצאי ל"ג בעומר תש"פ, תחת מעטה חשאיות מוחלט, הופיע הרבי בבית שברחוב בלפור - מעונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - ושקע עמו בשיחה ארוכה בארבע עיניים.
אירוע חריג בכל קנה מידה. הרוצה את הרב - עולה אליו. כך דרכו של עולם. ואילו כאן, הרבי הוא זה שעולה. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, הנושא על כתפיו עדת חסידים גדולה. ולא זו בלבד, הוא הגיע במיוחד לירושלים מדירת הנופש שלו בצפון הארץ.
אבל כשמדובר ברבי מוויז'ניץ, אין כאן דרמה ואין כאן הפתעה. כבוד מעולם לא היה שיקול בעולמו.
אפילו שני המקורבים היחידים שהורשו להתלוות אליו - הנהג והגבאי - לא ידעו על התוכנית שטווה מראש. אילו ידעו, ייתכן שהיו מנסים למנוע את הדבר מתוך דאגה לכבודו. הרבי רק רמז להם בצהרי היום: "תלכו לנוח, כי בערב תהיה לנו נסיעה ארוכה". גם כשהבינו לאן מועדות פניהם, לא הורשו להיכנס לחדר. רק הרבי וראש הממשלה.
אפשר רק לנסות לדמיין את תחושת הזרות: הרבי מבני ברק יושב על ספה בבלפור, מוקף ביצירות אמנות ובספרות זרה לעולמו. לא מקום טבעי עבורו. אבל הוא לא הגיע לשם עבור עצמו.
היו ספקולציות. היו שטענו כי ביקש להשפיע על הקמת הממשלה ועל עקרונותיה. אך הסיבה האמיתית הייתה אחרת לגמרי.
למחרת היה אמור להגיע לביקור שר החוץ האמריקני. הרבי ביקש לנצל את ההזדמנות, באמצעות נתניהו, כדי לפעול למען מצוות פדיון שבויים - עבור אסיר יהודי בארצות הברית. ולא סתם יהודי, אלא אדם שנחשב בעבר לאחד ממתנגדיו הבולטים של הרבי.
עם פרסום הפגישה הרבי ספג ביקורת חריפה, כולל מצד חסידי סאטמר, חלקם מקרובי משפחתו, המתנגדים לעצם המגע עם שלטונות המדינה. האם הביקורת הזו עצרה אותו? להפך. בעולמו של הרבי, הביזיונות אינם מכשול - אלא סיבה לשמוח. סיבה להתאמץ עוד יותר למען יהודי הנתון בצרה.
משנכנס אדר - מרבין בשמחה. יש מי שמלמד אותנו כיצד עושים זאת באמת. יהי רצון שיזכה לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי 'בקהילה'.