ישראל מתקרבת לרגע הכרעה משמעותי שאיננו עוד מערכת בחירות אלא נקודת מבחן היסטורית.
השאלה איננה מי ירכיב קואליציה ומי יעמוד בראשות הממשלה והאם עומרי רונן ייכנס כח"כ מטעם "הדמוקרטים" והאם תהיה לכך בכלל השפעה ממשית על מהלכים אסטרטגיים, אלא האם המדינה תמשיך לפעול במתכונת של שימור או תעבור למתכונת של עיצוב מחודש.
המציאות הביטחונית השתנתה מן היסוד. האיום איננו עוד סבב תחום בזמן ובמרחב אלא מערכה מתמשכת בזירות מרובות. וגם כאשר האירוע מול איראן יהיה מאחורינו, נגלה "לפתע" את האתגר התורכי ואולי אפילו המצרי. העורף הוא חזית. הכלכלה היא חלק מהביטחון. הלכידות החברתית משפיעה ישירות על העמידות הלאומית. מצב כזה מחייב תפיסה ארוכת טווח הנשענת על תכנון עקבי ובניין כוח שיטתי. לא עוד פעולות פרוביזוריות הגנתיות מתגלגלות ומכילות במהותן, אלא חתירה למערך יציב ולשנים ארוכות קדימה.
במקביל מתחדדת בעיית המשילות. סמכות מדינתית שאיננה מופעלת באופן רציף ושווה מערערת את יסודות הריבונות. אמון הציבור נשחק. המתח בין רשויות מתגבר. אלה אינם אירועים נקודתיים אלא תהליך מצטבר.
גם הכלכלה ניצבת בפני אתגר עומק. ישראל זקוקה לעמידות מערכתית מול תנודות עולמיות, לחיזוק תשתיות לאומיות ולשמירה על יתרון טכנולוגי. ניהול שוטף איננו תחליף למדיניות מתוכננת לעשור קדימה ואף יותר.
האתגרים הללו אינם בני קדנציה אחת. הם מחייבים הנהגה המסוגלת לחשוב ולפעול לעשורים הבאים.
הליכוד הנהיג את המדינה שנים ארוכות והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית משמעותית. אולם עם השנים הפכה המפלגה למנגנון שלטוני שממוקד בעיקר בשימור כוח. מנגנון כזה יודע לאזן אינטרסים ולתחזק קואליציה אך מתקשה לנסח תזה מחייבת לעתיד. כאשר מרכז הכובד הפוליטי נע סביב הישרדות, קשה לבנות מסלול עתידי וחזוני ברור.
הבעיה איננה פרסונלית. גם החלפת הנהגה בתוך אותה מסגרת איננה משנה את המבנה. מודל שנבנה לשימור, מתקשה להפוך למנוע של התחדשות.
כאן ניצבים הכוחות האידיאולוגיים הלאומיים בפני הכרעה. כיום הם שותפים מרכזיים בהנהגה. הם מחזיקים בתפקידי מפתח ומשפיעים על מדיניות. אך שותפות איננה הובלה. כל עוד הם פועלים בתוך מתווה קיים, הם משנים פרטים אך לא קובעים את המסגרת.
אם ברצונם לעבור למרכז הכוח האמיתי, עליהם להגדיר מסגרת חדשה. המהלך הנדרש ברור.
ניסוח תכנית עשור מפורטת ומדידה בתחומי ביטחון, משילות, כלכלה וחברה. הקמת מוקד הנהגה רחב ויציב המאחד אנשי ביטחון, כלכלה, חברה ומשפט, הגות חזון ורוח סביב תפיסה אחת. פנייה אל כלל הציבור הישראלי בשפה של אחריות לאומית ולא בשיח מגזרי.
הציבור הדתי לאומי והמסורתי איננו עוד קבוצה המבקשת הכרה. הוא ממלא תפקידים מרכזיים בצה"ל, במערכות הביטחון, באקדמיה, בכלכלה ובשירות הציבורי. הוא מחזיק בניסיון, בידע ובמחויבות. בשלותו מחייבת שינוי בתפיסת העצמי. לא עוד שותפות במסגרת של אחרים אלא הובלה של מסגרת הנהגת המדינה.
הבחירות הקרובות מחדדות את הדחיפות. שבעה חודשים (אם הבחירות תהיינה במועדן המקורי) הם זמן קצר מאוד לשינוי עומק אך מספיק להתחלת בנייה. ניתן לנצל אותו לשימור המצב הקיים. ניתן גם להשתמש בו להנחת יסודות יציבים ומחוללי המפנה הנדרש.
מהפך שנת 1977 לא היה תולדה של מחאה רגעית. כי אם תוצאה של הכנה מוקדמת (מנחם בגין התכונן למאורע למן קום המדינה ואף קודם לכן). כאשר הציבור חיפש מגמה חדשה, הייתה כתובת שנראתה מגובשת, סדורה ובעלת תכנית.
בחירות תשפ"ו עשויה להיות נקודת מפנה דומה. אך נקודות מפנה אינן מתרחשות מעצמן. הן מתממשות כאשר מי שמאמין בכיוון ברור מחליט לפעול בהתאם.
לכן הקריאה ברורה. לכוחות האידיאולוגיים בחברה הישראלית, אל תסתפקו בהשפעה חלקית. דרשו מסגרת מלאה. בנו אותה. לנציגים הפוליטיים שלכם אל תנהלו את הקיים בלבד. הגדירו יעד עשורי. הציגו תכנית. הרכיבו צוות. פנו אל כלל הציבור. מי שיבחר להישאר בתוך דפוסי השימור יישאר (במקרה האופטימלי) שותף.
מי שיבחר לבנות יוכל להוביל.
מהפך איננו תולדה של סיסמה. הוא תוצאה של הכנה. חלון הזמן פתוח כעת. הוא לא יישאר כך לאורך זמן.