אם תאגיד השידור הציבורי היה סניף סופר, הוא היה שפע יששכר. סופר בינוני, שמשתדל לעשות יותר בשביל עובדיו מאשר בשביל הלקוחות שלו, והסחורה שהוא מביא תמיד מריחה קצת פגת-תוקף.
הבעיה היא שהתאגיד אינו קומדיה מצחיקה שאפשר לכבות בשלט, אלא מציאות יקרה שנשאבת ישירות מתקציב המדינה. קבוצה קטנה וסגורה משכנעת את עצמה שהיא "מצוינת", בזמן שהמדפים שלה מלאים באג'נדה. הגיע הזמן לסגור את הסניף ולהגיד ל"שפע יששכר" של התקשורת הישראלית - עד כאן.
חסידי התאגיד שולפים לא פעם תירוצים בניסיון להצדיק את קיומו, אך אף אחד מהם אינו מחזיק מים. הם יגידו למשל כי התאגיד מאפשר "איכות ללא תלות ברייטינג": לטענתם, השחרור מלחצי המפרסמים מאפשר הפקת דרמות מורכבות, סדרות תעודה ותכניות תרבות שערוץ מסחרי לא ימצא בהן כדאיות כלכלית. מה שהם מסרבים להבין הוא עובדה בסיסית: אם תוכן הוא באמת איכותי ומעניין, הציבור יצפה בו, והוא יהפוך לכדאי כלכלית. מעבר לכך, מתנוססת כאן התנשאות בלתי נסבלת: תפקידה של המדינה אינו לחנך את אזרחיה, לקבוע עבורם מה נחשב ל"איכותי", או להכתיב להם במה ראוי שיצפו.
טענה נוספת שנשמעת מפי תומכי השידור הציבורי היא שהתאגיד מתפקד כ"מנוע צמיחה ליצירה המקומית". הם יזכירו שהוא אחד ממקורות המימון הגדולים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, ומזרים הון אדיר ליוצרים עצמאיים ולחברות הפקה. גם אם נצא מנקודת הנחה שתוכן ישראלי-מקומי הוא הכרח שחייבים לקדם (הנחת מוצא שאני חולק עליה לחלוטין), הרי שניתן לדאוג ליצירה הזו מבלי לתחזק תאגיד ענק ורווי בעיות, שעליהן עוד נרחיב בהמשך.
הרי כבר קיימים היום גופים ותקציבים ליצירה מקומית שניתן פשוט להגדיל את התמיכה בהם. יתרה מכך, הפתרון הראוי וההוגן הוא הקמת קופה אזרחית וולונטרית: מי שבאמת ובתמים רואה ערך ביצירת סרטים וסדרות תוצרת "כחול-לבן", מוזמן לתרום את כספו מרצון, בדיוק כפי שיוצרים עצמאיים מגייסים כספים כבר היום.
עוד טיעון שנשמע מפי אלו שבעד השידור הציבורי הוא כי התאגיד מחויב על פי חוק לתת ביטוי למגוון הקולות בחברה הישראלית, הפריפריה, המגזר הערבי, יוצאי אתיופיה, אנשים עם מוגבלויות וקבוצות נוספות. דבר אשר מאפשר לאלו להתפתח ולצמוח למרות האפליה שיש כנגדם. אלא שאם הערך הזה באמת חשוב לאזרחי המדינה, הדבר יתבטא בהצבעה בשלטים. אין שום צורך בחוק כדי לראות גיוון על המסך. כהוכחה, ניתן לראות כי תעשיית הבידור העולמית מכניסה ייצוגים לכל סרט וסדרה (לפעמים עד כדי גיחוך, כמו הפיכת שלגיה לשחורה) בגלל גחמות הצופים.
גם בישראל, הרחק מגבולות התאגיד, המסך המסחרי רווי בקולות מגוונים: אופירה אסייג מדימונה, ברק סרי מאשדוד ועוד נותנים קול לפריפריה; המגזר הערבי מיוצג על ידי מוחמד מג'אדלה, לוסי אהריש, יוסף חדד ודמויות נוספות; וכתבים בולטים כמו ברהנו טגניה, אלמז מנגיסטו ואחרים הם הפנים של החדשות, לצד ייצוג נרחב לאנשים עם מוגבלויות. אין שום צורך להחזיק תאגיד לקוי ויקר רק לצורך כך. מה שכן דורש בדיקה הוא איך אותו גוף שמקדש את החוק והגיוון, משתיק כמעט לחלוטין צד מסוים מאוד של המפה, אבל על כך נדבר בהמשך.
הטיעון האחרון והעיקרי שעליו נשענים סנגורי התאגיד הוא "הזכות של כל אדם לצפות בחדשות". גם אם נניח שיש אמת בטענה הזו בכל הנוגע לאקטואליה (דבר שאני מסכים איתו חלקית), קשה להבין כיצד הזכות הזו מתרחבת לצפייה בסדרות, סרטים, תכניות ריאלטי ודומיהם, ועוד בחינם על חשבון המדינה. בנוסף, אנו חיים בעידן שבו ישנם ממילא מספר רב של ערוצי טלוויזיה מסחריים המשדרים חדשות ואקטואליה מסביב לשעון, וזמינים לצפייה בחינם לכל אזרח.
בסופו של דבר, התאגיד הוא גוף יקר, המגלגל עלות אדירה על כתפי משלם המיסים: 800 מיליון שקלים בשנה מכספי ציבור. אומנם זהו לא סעיף הבזבוז הגדול ביותר של ממשלת ישראל, וישנם עוד גופים ממשלתיים שדורשים סגירה או קיצוץ מסיבי, אך זהו בהחלט מקום מצוין להתחיל בו. אין שום הצדקה מוסרית לגבות מאזרח כסף בכוח כדי לממן הפקת סרטים, סדרות ותכניות חדשות, שאין לו שום עניין לצפות בהם.
אם מישהו יהיה מעוניין בתוכן כזה, עליו לעשות זאת מבחירה חופשית ולשלם עליו בעצמו. ברוב המדינות שבהן קיים שידור ציבורי, המודל שונה: בבריטניה, למשל, התשלום נגבה רק ממי שבוחר להחזיק טלוויזיה, ובארצות הברית השידור הציבורי נשען ברובו המכריע על תרומות, עם מימון ממשלתי זעום. מיסוי אזרחים לטובת תחזוקת ערוץ תקשורת הוא צעד שגוי כלכלית, עקרונית ומוסרית.
התאגיד הוא גוף שמכרסם בערוצי התקשורת האחרים ומונע מהשוק להיות חופשי באמת. הוא מתחרה בהם בתנאים לא הוגנים, כשהוא מרשה לעצמו לשפוך סכומי עתק על רכישת פורמטים וטאלנטים מתוך "כיס ציבורי" מובטח, בעוד הערוצים המסחריים נאבקים על הישרדות כלכלית ותלויים בכל נקודת רייטינג. יתרה מכך, היעדר התלות במפרסמים מאפשר לתאגיד להציע חבילות פרסום במחירי הפסד, ובכך הוא מפיל את שווי השוק של רצועות הפרסום בצורה מניפולטיבית. אמנם החוק מגביל את סוג הפרסומות בתאגיד, אך כפי שהערוצים האחרים מתלוננים, ואתם כצופים ודאי מבחינים, התשדירים הללו הולכים ודומים לפרסומות רגילות לכל דבר. ובל נשכח את תחנות הרדיו של התאגיד, שם משודרות פרסומות כרגיל ללא כל מגבלה.
הרייטינג של התאגיד, שנותר נמוך ומדשדש כבר שנים מתחת לכל הערוצים האחרים, הוא תעודת עניות שמצביעה על חוסר רלוונטיות מובהק. הציבור פשוט בוחר, ערב אחר ערב, לצפות בתכנים אחרים. בתאגיד מנסים להסיט את האש בטענה שהקהל עבר לדיגיטל ושם הם "מנצחים", אך גם אם זה נכון, זה לא מצדיק את קיומו של גוף שידור טלוויזיוני שבוודאות אינו רלוונטי למסך. אם התכנים של התאגיד באמת איכותיים וטובים כפי שהם מתיימרים להיות, תנו לצופים להחליט כמה הם שווים. כשם שאני בוחר לשלם לנטפליקס, לדיסני או לאמזון, כך צריכה להינתן לי הזכות להחליט אם אני מעוניין לשלם על "קופה ראשית", "מנאייכ" או "טהרן".
ואחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: התאגיד, בדומה למרבית כלי התקשורת בישראל, נוטה בבירור לצד השמאלי של המפה הפוליטית. בכך, הוא מוחק חלק עצום מהעם, אם לא את רובו, החל מהטיה במהדורות החדשות ועד לתכנים דוקומנטריים ועלילתיים המקדמים ערכים שרבים מאיתנו אינם שותפים להם. גם אם יטענו המצדדים בתאגיד כי התחושה של מיליוני ימנים המרגישים מבוטלים היא "טעות", הרי שגוף שידור ציבורי המייצר תחושת ניכור כה עמוקה אינו ראוי לקבל יד מורמת בהצבעות התקציב. אין שום סיבה מוסרית שאזרח ישלם מכיסו הפרטי על קידום אג'נדה המנוגדת לאמונתו ועל גוף שמתעלם באופן שיטתי מקולו ומהשקפת עולמו.
לסיכום, את התאגיד יש לסגור פשוט כי המשך קיומו אינו מוסרי. אין אף הצדקה ממשית לקיומו של גוף כזה, לעומת שורה ארוכה של הצדקות כלכליות וערכיות לסגירתו המיידית. הגיע הזמן לעבור לסופר שמכבד את הלקוחות שלו, שמציע מחיר הוגן, והכי חשוב, סופר שבו הבחירה מה להכניס לעגלה נמצאת רק בידיים שלנו.