'וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂ הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי' [שמות כה,לא]
מנורת המשכן כמנורת המקדש היו לאחד הסמלים העמוקים והעתיקים ביותר של עם ישראל ואף קבעו יתד בסמל המדינה כשהמנורה משולבת בשני ענפי זית, על דברי הנביא זכריה וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי, וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ גוּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ'. למנורה משמעויות רבות ומגוונות בחז"ל.
אומר רבנו בחיי, שהמנורה בשבעה נרותיה מרמזת לתורה הנקראת אור, שנאמר במשלי 'כי נר מצוה ותורה אור', והיא כוללת שבע חכמות ועל כן היו נרותיה שבעה, וששה קנים יוצאים מצדיה כנגד ששה קצוות של עולם, התלויים בתורה שנתנה בששה בסיון שהעולם מתקיים בשבילה.
בדומה כותב אברבנאל ששבעת הקנים רומזים לרמזי החכמה שהיו לגלגלי שבעת כוכבי הלכת. ושהמנורה רומזת לחכמה העיונית ולכן היו בה שבעה קנים ושבעה נרות, רמז לשבע חכמות ושאר הדברים הרומזים להסתעפות החכמות. ומוסיף אברבנאל שהיות המנורה מקשה אחת היה רמז על התאחדות החכמות.
לא בכדי מיקומה של המנורה היה בצד דרום. אומרת הגמרא בבבא בתרא [כ"ה.] אמר רבי יצחק: 'הרוצה שיחכים, ידרים ושיעשיר, יצפין. וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום', המבקש חכמה צריך אפוא לפנות לכיוון של המנורה. לכאורה היה לומר שיש לו לפנות מערבה לכיוון מקום ארון הקודש, אל לוחות הברית, אל התורה, אלא שהמנורה מסמלת את התורה כשמימינה ומשמאלה החכמות הבוקעות ממנה. כל ששת הנרות הצדדיים היו פונים אל עבר הנר האמצעי. דבר זה מסמל שכל החכמות צריכות להיות מכוונות ולשרת את התכלית העליונה והקדושה שמיוצגת על ידי הנר המרכזי - אור התורה.
כן כתב הרמ"א, רבי משה איסרלס בספרו הפחות ידוע, "תורת העולה", כי שבעת נרות המנורה הם כנגד שבעת חלקי התורה כמו שנאמר: חצבה עמודיה שבעה', והם שבעה חכמות שכלולים בתורה. [חלק א פרק טז]
בעל מרכבת המשנה בהקדמתו לפרושו על הרמב"ם, מזכיר אף הוא את הפסוק במשלי 'חׇכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' [ט,א], וכותב כי תשתוחח עליו נפשו וליבו הומה בפרפראות לחכמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים: חכמת האלגברה יפה וברה, מופתי ההנדסה בדוק ומנוסה, ואבן בוחן ואבן פינה בחכמת הגיאומטריה והתכונה. לרוץ אורח כגיבור בסוד העיבור בחשבונות ומדידה של מצוה. אף לנגוע באצבע קטנה בחוכמת הטבע ומה שאחר הטבע, לחצוב עמודיה שבעה.
מקשה זהב - נמצא אפוא שקני המנורה היוצאים מימינה ומשמאלה, המסמלים את החכמות, יוצאים הם כולם מהקנה המרכזי המסמל את התורה, כי חכמת התורה היא המקור והיא הבסיס לכל שאר החכמות, המסייעות לבאר את חכמת הבורא שבתורה. אך אומרת התורה: 'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא' [במדבר ח,ד]. וכן בפרשתנו 'מקשה תעשה המנורה' [שמות כה,לא]. כי כל עוד החכמות מחוברות לתורה, הרי הן קודש. ואם לא יהיו מקשה אחת, מחוברות אל הקודש, הרי שאין בהן כל קדושה. אומר הרש"ר הירש בפרשת בהעלותך, שמשמעות מבנה המנורה, מהירך עד הפרח, מלמטה למעלה. כי המנורה היא אילן של זהב העשוי מגוש אחד, והנוצר על ידי מכות קורנס חוזרות ונשנות מהשורש ועד הפרח. זה מראהו של נושא האור הזרוע במקדש וכך הוא עולה ומוציא פרח אל ה' ואל תורתו ... אילן הגדל ומתפתח מהשורש למטה ועד לפרח למעלה.
המלבי"ם במקום אף מפרט יותר ואומר כי שלושת הקנים שבכל צד מסמלים את חכמות הטבע, אך על הנרות המוצבים עליהם להיות מופנים אל הקנה האמצעי, 'אל מול פני המנורה', המסמל את התורה, ואין הן אלא כלי, רקחות וטבחות, להבנת התורה. וכמוהו גם בעל העקידה, רבי יצחק עראמה, אך מזהיר מפני מצב בו החכמות החיצוניות משתלטות ומחשיכות את אור התורה.
באופן קיצוני יותר אומר בעל העמק-דבר, בבמדבר [ח,ב] 'יאירו שבעת הנרות' - משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות, שבלי ידיעה בכל החכמות, אי אפשר לבוא לכמה עיקרי תורה, כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקידוש החודש ועוד הרבה ענייני שיעורים. וכל הכמות באו לשמש ולבאר אזהרות התורה ומוסיף שגם מי שיש לו עיניים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב.
כך מאירה המנורה לעם ישראל ולעולם כולו. ואכן המדרש מציין כי בניגוד לבתים רגילים בהם החלונות רחבים מבפנים וצרים מבחוץ [כדי להכניס אור], בבית המקדש החלונות היו 'שקופים אטומים' - צרים מבפנים ורחבים מבחוץ. ככתוב במלכים א' וַיַּעַשׂ לַבָּיִת, חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים'. הסיבה לכך היא שהמקדש אינו צריך את אור השמש, אלא אור המנורה הוא שמאיר החוצה לעולם כולו. שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים - [אומר הקב"ה] 'לא לאורה אני צריך' .
משה רבנו היה מתקשה בעשיית המנורה, עד שאראה לו הקב"ה מטבע של אש [תנחומא בהעלותך יא]. אומר מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, משה רבנו לא היה יכול להרגיש כיצד אפשר לסמל את התורה וחכמתה על ידי מנורה פשוטה של זהב בגובה ח"י טפחים, ושמן זית גשמי...כיצד יכולה הגשמיות להשיג ולייצג את ההיפך ממנה. והראה לו הקב"ה שאף מטבע המסמל את חומר ההגשמה והשקיעות בתאוות העולם, גם אותו ניתן לקדש ולהופכו לדבר גדול. אך זאת אם יהיה המטבע של אש, של אש ההתלהבות והשימוש בו לדבר מצווה. החומר כמו כל החוכמות יכולים להיות קודש כשהם מזהב, ללא פניות זרות, וכשהם מקשה אחת, הבאים לשרת את קיום התורה הקדושה, את קיום רצון ה'.
שלא כרמב"ם, כגאון מוילנא ואחרים, רבים וטובים התקשו במעשה המנורה. בהבנת המקשה של החכמות החיצוניות 'אל מול פני המנורה'. יש כ'משכילים' שהחכמות הסיטו אותם מנר התורה, ויש כאלה שהחכמות רדדו את נר התורה, ויש כמובן אלה שראו את כל הקנים כמקשה וחכמת אלה רק הגדילו והעצימו את אור התורה.
כלפי ה'משכילים כותב החתם סופר, במסכת נדרים [פא.], שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב 'אל מול פני המנורה' שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרוקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם. כך כותב גם ר' יוסף שאול נתנזון בעל שו"ת שואל ומשיב, בחידושיו למסכת שבת , ששבע החוכמות הן כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.
אכן אתגר קשה הוא לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום להאיר את שבעת הנרות כשהנרות מימין ומשמאל מופנים תדיר לנר האמצעי, נר התורה, כמקשה אחת. כותב הרב דסלר במכתב מאליהו, [חלק ג] שקיים חשש שב'הדלקת כל הנרות' ישנה סכנה שהמאמץ להאיר את כולם יביא לבינוניות ואור חלש של הנר האמצעי הוא נר התורה, וכך מעטים יהיו הגדלים להיות גדולי תורה. אך מאידך, מוסיף הוא שאם יעסקו הלומדים רק בהארת הנר האמצעי, נר התורה, מחד נזכה לגדולי תורה, אך מאידך, תלמידים רבים וטובים יתדרדרו ויפרשו מדרכה של תורה מאחר ולא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו ויישארו לפרנסתם כחנוונים או שאר עניינים שאינם מקצוע, ואשר אינם מצריכים הכנה. אמנם זהו המחיר הכבד שישלמו בעד גידול גדולי תורה ויראת שמים.
התדרדרות זו של רבים מהלומדים כמעט ואינה קיימת לדבריו בדרך הראשונה, 'בהארת כל הנרות'. דרך בה לכאורה ימעטו גדולי ישראל, אך רוב רובם ימשיכו ללכת בדרך התורה בכל מצב, בכל מקום בו יהיו, תוך הקפדה על קלה כעל חמורה בשל החוסן הרוחני שספגו בלימודם. ובאותה עת בו כותב הוא דבריו, נכון היה לבחור במטרה האחת והיחידה, לגדל גדולי תורה ויראת שמים, גם במחיר הכבד בו יקולקלו תלמידים אחרים. והוסיף, ושמעתי שסמכו זה לאמרם ז"ל 'אלף נכנסים למקרא לאחד יוצא להוראה', אמר הקב"ה : בזה אני חפץ. וגם מזכירים את דברי הרמב"ם: 'ימותו אלף סכלים ויהנה ממנו חכם אחד'.
אגב, על המציאות הזו שאלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, היה רגיל אבי מורי, ע"ה, שהיה ממקימי חמ"ד, לומר שחז"ל באמירה זו זועקים על התוצאה העגומה. הלא כל מפעל שהיה מייצר רק פרודוקט אחד מאלף, היה מהר מאוד פושט רגל ונסגר לאלתר.
לפי אחד ממכתביו של הרב דסלר, נראה שאכן, כאמור, תלוי הדבר באדם, בזמן ובמקום. וכך כתב בח' כסלו תשי"א, בשנה השלישית לתקומה, לקום המדינה, שש שנים אחר חורבן היהדות בשואה... סך הכל, הדרך של פרנקפורט 'תורה ודרך-ארץ' ידועה היטב. אבל העתים השתנו ואיתם גם החובות כלפי היהדות. מ' הוא זה שצודק. קיים מחסור חריף הרבה יותר בסוג של אנשים גדולים מזה של מורים פשוטים.
למותר לציין שלימוד תורה ללא מנהג דרך ארץ, ללא מלאכה, הינה מחלוקת עתיקת ימים בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר-יוחאי במסכת ברכות ובמקומות נוספים בש"ס, מחלוקת הידועה בכינויה מחלוקת 'ואספת דגנך'. רבי ישמעאל סבור שהדרך הראויה היא שילוב של תורה עם דרך ארץ. חורש וזורע בשעת חרישה וזריעה ולומד תורה בזמנים הראויים. לעומתו, רבי שמעון בר יוחאי, סובר שרצון ה' הוא בהתמסרות מוחלטת לתורה. ככתוב: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', שאותו מפרש רשב"י. כלשון המילולית של הפסוק. ובאשר לענייני העולם הזה, אלה ייעשו על ידי אחרים. ואומרת הגמרא, הרבה ניסו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. והרבה ניסו כרשב"י, ולא עלתה בידם.
יש אפוא אלה היושבים בדלת אמות של הלכה ומתפרנסים מהציבור, ומהם שלא ראו ברכה בלימודם, המתפרנסים ממלאכות שאינן מצריכות לימוד שאר חכמות. יש העוסקים בתורה ולומדים חכמות כדי להתפרנס. ויש הלומדים תורה עם שאר חכמות מתוך ראיית השלם שברא הקב"ה בעולמו. על צעירי דור יהודי גרמניה שבין שתי מלחמות העולם, היה נוהג לומר הרב ד"ר משה אוירבך זצ"ל, שהיה בין היתר, מרבני בית המדרש לרבנים בברלין וממקימי תנועת הנוער עזרא, כי החכם הוא זה היודע שגם כשיש מחלוקת, אין פרוש הדבר שהאחד צודק והשני טועה, אלא שיש דרכים שונות בעבודת ה', ועל כל אחד למצוא את דרכו לבורא עולם, אך תנאי בסיסי לכך הוא ההבנה שיש דרכים נוספות ואל לך לפוסלן.
בתוך מכלול הדרכים בעבודת הבורא, ראוי לציין את דרכה של ישיבת "תורה ומדע" שליד המרכז האקדמי לב בירושלים שמזה שלשה עשורים זוכה לגדל תלמידים מחוננים ומצטיינים, תוך שילוב לימודי תורה עמוקים ומצוינות אקדמית, כשהנר האמצעי, נר התורה ויראת השמים, הוא הנר המרכזי והעיקרי. תלמידים אלה זוכים, חדשים לבקרים, לקדש שם שמים בעולם בקבלת פרסים בתחרויות בינלאומיות כאלה ואחרות, כמו זו בה זכו רק לאחרונה במדליית זהב באליפות אירופה לתכנות קבוצתית לסטודנטים שהתקיימה בוורשה, כשהם מביסים 155 קבוצות מהעולם כולו. זאת מתוך תפיסת עולם שעל האדם למצות את הכישורים בהם חנן אותו הבורא, תוך ראיית הנר המרכזי, נר התורה, כעיקר וכמנחה, כשהתורה ופרפראותיה נלמדות ברמה גבוהה ביותר, שאינן נופלות ואף עולות על הלימודים האקדמאים.
המנורה מסמלת את 'אור התורה' המוקף בשבע החכמות כמקשת זהב, כרוקחות וטבחות להבנתה, ולתפילת הדרך זקוקים אלה גם אלה, כל אחד בדרכו, ובלבד שיכון כל עבד ה' בדרכו לעשות את רצון קונו.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל