5:40 אני קמה להכין סנדביצ'ים לפני שהבית מתעורר. תוך כדי חיתוך מלפפון אני בודקת בעיניים עייפות את היומן בטלפון - פגישות, פיזיותרפיה, שיחה עם המורה, תרופות בצהריים…
6:30 הילדים קמים. אחד מחפש גרביים, השני לא רוצה ללכת היום כי “אבא שוב עייף". אני מסדרת תיקים, מעסיקה את עצמי בטכני. מסרקת את הקטנה וברקע שומעת אותו מתעורר בחדר - תזוזות איטיות, אנחות שקטות. פעם, לפני הפציעה, הוא היה יוצא לריצות בוקר. היום כל צעד שלו מחושב.
7:25 אנחנו יוצאים מהבית. ליד הגן חברה שואלת "איך הוא?" ואני עונה על אוטומט "בסדר ב"ה, משתפר". כבר יותר משנה שאנחנו בסרט הזה, ולמדתי שעדיף לשדר אופטימיות מאשר לשתף בנפילות. הקטן שואל אם אבא יבוא למסיבה בגן. אני עונה “נראה", כי לפעמים זו התשובה היחידה שאני יכולה לתת בלי להישבר.
9:30 מנסה להתרכז בעבודה, אבל הטלפון תמיד על רטט. הודעה מהפיזיותרפיסט, שיחה מהביטוח, עוד טופס שצריך למלא. אני לומדת לדבר בשתי שפות: שפה מקצועית של "נכות תפקודית" "דרגת אי כושר" מול גופים רשמיים, ושפה רכה מולו - כשקשה לו, כשכואב לו, כשהוא מרגיש נטל.
13:00 אני לוקחת אותו לטיפול. בדרך הוא שותק. אני מדברת על דברים קטנים - על הילדים, העבודה, מה לבשל לשבת - רק כדי להחזיק רגע של נורמליות. בחדר ההמתנה אני רואה עוד זוגות כמונו, עיניים שמבינות בלי מילים. לפעמים אני מרגישה חלק ממשהו גדול, ולפעמים רק מאוד לבד.
16:00 הילדים חוזרים הביתה. אני מנסה להיות שם בשבילם באמת, מגיע להם. אחד רוצה לשחק, הקטנה רוצה לספר משהו מהגן, ואני בודקת בזווית העין אם הוא מסתדר לבד בסלון. אני רואה את המבטים שלהם אליו - מלאים געגוע וסימני שאלה. הלוואי וידעתי את התשובות.
18:30 אני מכינה חביתות. אנחנו יושבים כולם יחד, משתדלים לצחוק קצת. יש רגעים קטנים של חסד - מבט שלו אליי שאומר תודה בלי מילים. אני מחייכת אליו בחזרה.
20:15 הילדים במיטות אחרי שקילחתי אותם. “אמא, אבא יחזור להיות כמו פעם?" אני עוצרת לשנייה, בוחרת מילים בזהירות, ואומרת: “אבא חזק. ואנחנו יחד." לפעמים זה מספיק.
21:05 הבית סוף סוף שקט. אני מתיישבת על הספה, מרגישה איך כל היום מתיישב לי על הכתפיים בבת אחת. לרגע אחד כמעט מתפרק בי בכי - כזה שמבקש לצאת בלי לעצור.
אבל אני נושמת עמוק.
נשענת לאחור, עוצמת עיניים, ומחליטה להחזיק עוד קצת.
בשבילו.
בשביל הילדים.
בשביל כולנו.
תרמו עכשיו להקמת "יד לגיבורים" - מרכז סיוע למשפחות פצועי המלחמה.
בואו נהיה שם בשבילם כשהם זקוקים לנו!