בצוק העיתים אולי ראוי לפתוח בסיפור אישי קטן. בעל מלאכה הגיע השבוע לביתי. אדם חילוני בן ארבעים, שקט, עדין, עושה את עבודתו בעניינית מוחלטת. בשלב מסוים הוא הניח את הכלים ופנה אליי.
"הייתי בחור ישיבה עד גיל עשרים", הוא אמר. "התקבלתי לפוניבז'. אבל היו לי שאלות, לבטים, התקשיתי עם התבנית האחידה בעולם הישיבות. לא היה לי עם מי לחלוק. הרגשתי לא שייך".
הוא לקח נשימה והמשיך: "בשלב מסוים הלכתי לצבא. הלכתי בעיקר כי רציתי לעזוב את הישיבה. לא חשבתי על עזיבת העולם החרדי. בשום צורה. מה שקרה בפועל הדהים אפילו את עצמי: עזבתי הכל. הורדתי את הפאות בצבא. הורדתי את הכיפה. ולא הייתי היחיד בסביבה".
שאלתי אותו אם הוא מבין את האב החרדי שחושש לשלוח את ילדו לצבא. "בוודאי", הוא אמר. "אני לא נכנס לשאלות של מה נכון לעשות במצב הזה, שהצבא זקוק לחיילים. אבל אני בהחלט מבין את החששות. הצבא היה עבורי כור היתוך לחילוניות. שם פרקתי עול מלכות שמיים".
קונפליקט הגיוס כולל בתוכו מרכיבים רבים. מרכיבים של שוויון; מרכיבים של חובות וזכויות של חברה אזרחית בתוך מדינה מיליטריסטית; מרכיבים של תרומה וערבות הדדית. אין תשובה לוגית לאמא ששולחת את בנה לשדה הקרב ומרטיבה את הכרית מידי לילה מדאגה. אבל בתוך הארסנל המורכב הזה אי אפשר להתעלם מהפחד הקמאי מאבא החושש לאובדן אמונת בנו.
במהלך דיוני וועדת החוץ והביטחון מוצגות הבטחות על שמירת הצביון החרדי בצבא. אולי זה יעבוד. אולי לא. אבל חובת ההוכחה היא על הצבא. שבעים שנה הצבא הישראלי תיפקד ככור היתוך. זה היה חלק מהאידיאולוגיה הציונית - לקחת יהודים מכל תפוצות הגולה ולעשות מהם ישראלים. העולים מתימן, ממרוקו, מפולין, מרוסיה - כולם נכנסו לאותו כור, ויצאו משהו אחר.
החרדים הסתכלו על הכור הזה מבחוץ במשך שבעים שנה וראו מה הוא עושה לאנשים מאמינים. כל כך הרבה נכנסו עם פאות ויצאו גלויי ראש. הם לא צריכים לקרוא מחקרים. יש להם את הסיפורים. יש להם את השמות. יש להם את בעל המלאכה שהגיע לביתי.
עכשיו באים ואומרים להם: סובבנו את ההגה. השתנינו. תסמכו עלינו. אולי. ייתכן. אבל אי אפשר להעלים פחדים קמאיים בהצהרות. אי אפשר למחוק שבעים שנות זיכרון קולקטיבי באבחת חקיקה אחת. הפחד ההיסטורי הזה יושב עמוק בלב כל אם חרדית, לא פשוט לשחרר את זה.
מי שרוצה לשכנע את החרדים להיכנס לצבא צריך קודם כל להבין על מה יושבת הרתיעה ההיסטורית. לא לבטל, לא לזלזל, לא להטיף - להבין.
בעל המלאכה סיים את עבודתו ונפרד לשלום. הוא נראה בשלום עם עצמו, עם הבחירות שעשה. אבל המשפט האחרון שלו נשאר איתי: "בחלוף 20 שנה אני לא כועס על אף אחד. גם לא יכול על מי שמפחד שזה יקרה לילד שלו".
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'