אחד הביטויים המפורסמים מימי ראשית המדינה היה המשפט שטבע בן גוריון בנוגע להרכב קואליציוני: "בלי חירות ומק"י".
זה היה עיקרון שבן גוריון דבק בו מאז כינונה של הממשלה הראשונה בראשותו ועד שסיים את כהונתו כראש ממשלה בשנת 1963: כל סיעות הכנסת יכולות להיות שותפות לקואליציה - פרט לשתיים: 'חרות' בראשותו של מנחם בגין, והמפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י.
כבר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, בשנת 1949, אמר בן-גוריון בשידור רדיו כי להקמת קואליציה "כל הרשימות באות בחשבון, ובחשבון באות כל הרשימות הנאמנות לעקרון הציונות והדמוקרטיה". הנאמנות לעקרון הציונות, לפי תפיסתו של בן-גוריון, שללה את שיתופם של הקומוניסטים האנטי-ציוניים בממשלה, ואילו העיקרון הדמוקרטי, גם זה כמובן לפי פרשנותו הסובייקטיבית והשגויה, מנע את שיתופה של 'חרות'.
מים רבים זרמו מאז בירדן, והיום הליכוד, ה'נכדה' של חרות, היא מפלגת השלטון, ומק"י נטמעה זה מכבר ברשימה הערבית המאוחדת.
לפי רוב הסקרים, הן לתומכי נתניהו והן למתנגדי נתניהו אין רוב קואליציוני. האפשרות היחידה של מתנגדי נתניהו להקים ממשלה, אם ימשיכו להחרים אותו, תהיה קואליציה עם המפלגות הערביות - ולא רק עם רע"מ. וגם אם לא חברות מלאה בקואליציה, בוודאי ממשלה שנסמכת על תמיכה של המפלגות הערביות מבחוץ - כשיטת גדי אייזנקוט.
ממשלה כזו תהיה רחוקה מלהיות לגיטימית. מה שהיה נכון לפני חמש שנים, כדי למנוע המשך הסחרחורת של בחירות אחרי בחירות, לכונן קואליציה עם מפלגה ערבית שגנזה מראש פעילות ערבית לאומנית והתמקדה - אז - בסיוע לאזרח הערבי, לא נכון הפעם. בוודאי לא כשמדובר לא רק ברע"מ, מפלגה ערבית ששמה כאמור דגש על הטיפול באזרחי ישראל הערבים, אלא גם תע"ל של אחמד טיבי וחד"ש של איימן עודה, שתי מפלגות שבמוצהר פועלות לביטול האופי היהודי-ציוני של המדינה, בצד תמיכה מלאה במאבקה של הרשות הפלשתינית להקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים.
ומנגד - חייבים להגיד את זה באומץ: גם המפלגות החרדיות, בהתנהלותן, מוציאות עצמן מכלל הלגיטימיות של שותפות בממשלה, עם התנגדותן לגיוס ועם סיסמת בוחריהן 'נמות ולא נתגייס'.
את סיסמת 'בלי חרות ומק"י' של בן-גוריון, נצטרך לתרגם אחרי הבחירות הבאות לסיסמת 'בלי החרדים והערבים'. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-ציונית-דמוקרטית. הערבים לא מוכנים לקבל את היותה מדינה יהודית-ציונית, החרדים לא מוכנים לקבל את היותה מדינה ציונית ודמוקרטית. יש הרבה מן הדימיון, ברמה הפוליטית, בין המפלגות החרדיות והערביות. יש הרבה דמיון בין חברי הכנסת גולדקנופף ומנסור עבאס: שני אנשים דתיים, שמאמינים באותו א-ל שגם אני מאמין בו, ועובדים אותו - כל אחד בדרכו שלו, שהיא שונה מהדרך שבה אני עובד אותו. ושניהם לא רואים חשיבות בקיומה של מדינה יהודית, למרות שהם מקבלים אותה כעובדה - אבל בלי שום רצון לתרום לקיומה.
ומה שקרה השבוע בבני-ברק היה במילה אחת: אינתיפאדה. כמו הפלשתינים ביו"ש. אין הרבה הבדל.
ולכן שני המגזרים הללו, החרדים והערבים, חייבים לשבת בספסלי האופוזיציה בבחירות הבאות. זה לא עניין של חרמות, אלא של עקרונות. לא מדובר בעניין אישי אלא אידיאולוגי צרוף.
וכדי שלא נתדרדר שוב לסידרה בלתי פוסקת של בחירות כמו שקרה בשלהי העשור הקודם, הממשלה הבאה תהיה חייבת לכלול הן את תומכי נתניהו והן את מתנגדיו. זו מהות 'ברית המשרתים', מונח שטבע כבר לפני שנה נפתלי בנט, קואליציית מפלגות שרוב מצביעיהם משרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים. ומי שיעמוד בראש הגוש הגדול יותר, מי שיותר חברי כנסת ימליצו לנשיא על מועמדותו לראשות הממשלה, הוא יהיה ראש הממשלה לפי כל כללי הדמוקרטיה, והאחרים יישבו תחתיו - בלי שום חרמות. קואליציה כזו תסיר מסדר היום באופן מוחלט את חוקי ההשתמטות של החרדים והערבים, ותגייס את כולם - בנים יהודים לצבא, בנות יהודיות וערבים-ערביות לצבא או לשירות לאומי.
(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')