החלטת הביניים של השופט יצחק עמית מהיום, המורה למדינה להאיץ את בניית רחבת הכותל הרפורמית תוך הצבת "סטופר" משפיל לרשויות התכנון, היא אולי המסמר האחרון בארון המתים של אמון הציבור בבג"ץ.
בהרצאות שאני מעביר על הרפורמה המשפטית, אני תמיד טוען שהבעיה היא לא רק "מי השופטים", אלא "במה הם מתעסקים". והשבוע, הם החליטו לנהל את קודש הקודשים, תרתי משמע.
כדי להבין את גודל השבר, צריך לחזור למחקר המכונן של אהרן גרבר ופרופ' יהונתן גבעתי. השניים הוכיחו אמפירית את מה שאנחנו מרגישים: האקטיביזם השיפוטי ריסק את אמון הציבור בבית המשפט בכ-30%. לא "ההסתה" אשמה, אלא היוהרה של השופטים לחנך את העם. ההחלטה הנוכחית היא ההוכחה המושלמת לתזה שלהם.
כשבג"ץ נלחם ברוב העם
יש הבדל תהומי בין התערבות בג"ץ בסוגיות אזרחיות לבין ההתערבות בכותל. כאן בג"ץ פועל כסוכן של מיעוט רדיקלי נגד הרוב המוחלט. המספרים לא משקרים: 89% ממצביעי הקואליציה (ורוב הציבור היהודי בכלל) מתנגדים לשינוי בכותל.
יתרה מכך, הניסיון להציג זאת כ"דרישה ציבורית" מתעלם מהעובדה הפשוטה: בסוגיות דתיות-פנימיות של העם היהודי, דעתם של שופטים או של "הציבור הנאור" לא רלוונטית יותר מדעתי כיהודי על סדרי התפילה במסגד בלוד או בכנסיה בנצרת. בג"ץ, בעיוורונו, מנסה לנהל את הדת באמצעות צווי בנייה.
הכיכר הריקה והשוק החופשי
המבחן האמיתי הוא מבחן השוק. כבר היום קיימת רחבה שוויונית ("עזרת ישראל"). כל מי שמבקר בכותל רואה את המציאות: הרחבה האורתודוקסית מלאה עד אפס מקום, והרחבה השוויונית? ריקה ושוממה תמיד.
הדרישה להרחיב אותה לא נובעת מ"צוק העיתים" של מתפללים שאין להם מקום, אלא מרצון פוליטי של ארגונים (שרובם ממומנים מחו"ל) לתקוע אצבע בעין של האורתודוקסיה. בג"ץ נותן יד לפרובוקציה הזו, ונכנס למלחמה על פיל לבן שאף אחד לא ישתמש בו אבל ישרוף את המועדון.
המלכודת של "חוק הכותל"
האינסטינקט הראשוני של הימין הוא לרוץ לחוקק את "חוק הכותל". אבל זו טעות אסטרטגית. במציאות החוקתית שיצר אהרן ברק ושיכללה אסתר חיות, חקיקה היא אות מתה. הרי בג"ץ כבר הוכיח שהוא פוסל חוקי יסוד. אם הכנסת תחוקק, בג"ץ יפסול את החוק בטענה לפגיעה ב"זכות לשוויון" או ב"ליבת ערכי השיטה". חקיקה היא משחק במגרש הביתי של בג"ץ, ושם הבית תמיד מנצח.
הפתרון: לא לציית
התשובה האמיתית, והיחידה שתחזיר את האיזון, היא חזרה למושכלות היסוד של הדמוקרטיה: הרשות המבצעת היא זו שמבצעת. לבית המשפט יש את שיקול הדעת, אבל אין לו לא ארנק ולא חרב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב לוין והשר הממונה על המקומות הקדושים צריכים לעשות מעשה "אנדרו ג'קסון" (נשיא ארה"ב שאמר על בית המשפט: "הם פסיקו את פסיקתם, עכשיו נראה אותם אוכפים אותה").
על הממשלה להודיע פשוט: אנחנו לא מבצעים. לא מתקצבים, לא שולחים טרקטורים, ולא חותמים על היתרים.
זה לא "ביזיון בית משפט", זוהי הפרדת רשויות. כאשר בית המשפט חורג מסמכותו ומתיימר לנהל את המדיניות, את התקציב ואת הדת, חובתה של הרשות המבצעת היא לבלום אותו. אם השופט עמית רוצה רחבה רפורמית, הוא מוזמן לרדת לשטח, לגייס תרומות ולבנות אותה במו ידיו. המדינה לא תהיה קבלן הביצוע של גחמות שיפוטיות שמנוגדות לרצון העם.
סירוב ביצוע הוא הנשק האולטימטיבי מול דיקטטורה שיפוטית. עד שלא נשתמש בו, הם ימשיכו לנהל אותנו. הגיע הזמן להגיד: עד כאן.
הכותב הוא יוצר ערוץ 'על המשמעות'. מייל לתגובות: Tamir@mashma.net