שעות ספורות לפני המעמד החגיגי של "מועצת השלום" בוושינגטון, הגעתי בפעם השלישית לכרם שלום.
לפני שנתיים הגעתי לדרוש שניכנס לרפיח, לפני שנה - לדרוש שלא ניסוג ממנה במסגרת "עסקה". ואתמול - כדי להבין לעומק את גודל הסכנה, ולהבהיר, שכל חלופה לשלטון ישראלי ברצועת עזה היא אחיזת עיניים בהיבט הבטחוני, ועוול נוראי כלפי הנופלים, הנטבחים, ומדינת ישראל כולה.
צריך לעמוד מול רפיח כדי להבין כמה המרחקים שם קצרים עד אימה - אותה אימה שפקדה אותנו בשביעי באוקטובר. כשעומדים מול ה"אין-רפיח" שיצרנו במחיר דמים כבד, אי אפשר להבין מנין מגיע רעיון-העיוועים לבנות מחדש את המרחב הצר הזה (12.5 ק"מ בלבד בין כרם שלום לבין הים, וזה האזור הרחב ביותר של הרצועה) עבור אותם עזתים שטבחו בנו, ולאפשר להם לתצפת עלינו ממגדלי-קומות? על איזו תפיסת בטחון מתבסס הרעיון לצייד אלפי עזתים בנשק קל כדי לייצר "בטחון" ברצועה? ועל איזה רציונל יושבת התכנית למסור את השטח הזה לרשעות הפלסטינית, אם רק "תתנהג יפה"?
חשוב לתת את הדעת על עצם הרצון, או הנכונות, למסור את עזה שוב לידיים זרות. הרצון הזה היה בעוכרינו לאורך כל השנים שחלפו מאז ההתנתקות ועד טבח השביעי באוקטובר. צריך לקרוא בעיון את הפרוטוקולים הקבינטיים שפרסם ראש הממשלה, כדי להבין עד כמה צורת החשיבה הזו מסכנת אותנו.
אחד-אחד מתנערים שם כל ראשי הדרג המדיני, נציגים של מפלגות שמאל וימין כאחד, מרעיון הכיבוש, ואחד מהם אף אומר: "אני נגד כיבוש עזה, אני רק לא אגיד את זה בחוץ..." - כל זה אחרי שנים בהן ישראל עוברת התעללות-טרור אינסופית מהרצועה.
הדה- לגיטימציה הטוטאלית, שיצרו כל ראשי הדרג המדיני והבטחוני גם יחד, לאופציית כיבוש עזה - אפשרות שללא השחרה היא הכי הגיונית לנוכח האיום העזתי כלפינו - הובילה למחיקת האופציה הזו והסרתה משלחן הדיונים, וממילא גם למחיקת אופציית ה"הכרעה" במערכה מול חמאס. מנקודת המוצא הלא-הגיונית הזו מתחילה סדרה של ניסיונות "לחפש את המטבע מתחת לפנס" למרות שבשכל ישר - ברור שהוא לא שם בכלל.
כך הגענו לשלל פתרונות חלופיים, שרובם-ככולם לא באמת מסוגלים לתת מענה יעיל לאיום. על גבי הצורך להסתפק בפתרונות שאינם מספקים (שהרי הפתרון האמתי של כיבוש - נמחק) מגיע השלב המתבקש הבא: הפחתה בערך האיום, והתמכרות לפענוח לקוי של המידע המודיעיני, על מנת שיתאים לפתרונות שנותרו על השלחן, ולהערכות-המצב על "חמאס מורתע" וכדומה. לא אכביר בציטוטים, מומלץ לעבור על הטקסטים ולראות בעיניים איך התהליך כולו יושב על מחיקת האפשרות האחת והיחידה המתבקשת: חזרה לשלוט בעזה.
מחיקת אופציית הכיבוש הובילה את כל ראשי הדרג המדינה לשיקול דעת לקוי בטחונית ומוסרית: לנירמול הירי התמידי ("טיפטופים") על ישובי הדרום, סבבי הירי מאסיבי על כל הדרום ולעתים על חצי מדינה, ומאות אלפי אזרחים מוכי-טראומות "צבע אדום"; לסבבי לחימה חסרי תוחלת שעלו לנו בדם חיילינו וגם אזרחינו; להוצאות עתק על מיגונים מכל הסוגים, על גיוסים וחימושים ב"סבבים" שלא הובילו - ולא נועדו מעולם להוביל - לנצחון, ועל אובדן תוצר במהלכם (מעל 400 מיליארד ₪ לפי ארנון סגל ב"עולם קטן" מהשבת שעברה). הפכנו לשפוטים ולשק-חבטות של החמאס, רק בגלל החשש מכיבוש.
ככל שהמשכנו להתנהל בתוך קוראלס-החשש-מהכיבוש - המשכנו להידרדר, והיגענו אף לחשש מחיסול בכירי חמאס, שמא המחיר שנשלם בעורף הישראלי יהיה יקר מידי; ל"פתרונות קסם" של הטבות מפליגות לאויבינו ("תמורות כלכליות ואזרחיות" כלשון הפרוטוקולים), מתוך מחשבה חסרת-שחר שכסף יכול להשקיט את שאיפתם לאל-אקצא ואת תאוות הדם שלהם; ולעבודה-בעיניים על עצמנו, עד כדי עיוורון מוחלט מול התעצמות חמאס, בניית אימפריית הטרור המשוכללת שלו, ותכניות החיסול שהוא הכין עבורנו. כל האיוולת הזו תוצאתית לפחד הקמאי, שרק הלך והתחזק, מאופציית הכיבוש, המתבקשת כל כך.
יש משהו מוזר ברתיעה ובפחד הקמאי מממשל צבאי כשמדובר על מתנגדי אוסלו. הרי הסכמי אוסלו, על כל נזקיהם האיומים, החליפו את המציאות הקודמת שהיתה... אכן, מציאות של "ממשל צבאי". לאורך 27 שנה, מאז מלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו, שלטה ישראל באמצעות כח צבאי גם בחיים האזרחיים ביהודה ושומרון ובחבל עזה. הממשל הזה עלה לקופת המדינה הרבה פחות ממה שעלו לנו הויתור עליו.
למי שנולד/גדל אחרי אוסלו אסביר בפשטות: הממשל הצבאי איפשר למדינת ישראל להשתמש בכל התשומות האזרחיות כדי לקבל שיתופי פעולה רבי-ערך בהיבט הבטחוני. (מה שעושה היום החמאס בעזה, רק הפוך). בהסכמי אוסלו ויתרנו על היכולת החשובה הזו, והעברנו את מושכות-הניהול למחבלי הרשות הפלסטינית (שכצעד ראשון רצחו את משתפי הפעולה עם ישראל). זה היה הצומת ממנה הכל הידרדר. וממילא זה גם הצומת אליו צריך לשוב. גם ביהודה ושומרון, וגם בעזה. (כמובן כל עוד לא החלנו ריבונות, וכל עוד השטח מלא באוכלוסיה עוינת).
ההשוואה בין 27 שנות הממשל הצבאי, לבין 31 שנות אוסלו מלמדת בוודאות, שהדרך הנכונה והבטוחה יותר להתמודד עם אוכלוסיה עוינת היא ממשל צבאי. מי שלא מבין את האמת הפשוטה הזו - משהו השתבש בחשיבה שלו ב 30 השנה האחרונות: הוא הפך לאוסלואידי.
מדינה נורמאלית לא מטפלת באוכלוסייה עוינת שנמצאת בתוך ארצה-שלה באמצעות הפקדת הבטחון בידי האויב. היא לא מעלה על דעתה שהפתרון לטרור הוא לתת לאויבים נשק, שטח, מעמד מדיני, מערכות שלטון, תקציבי עתק, להפקיד בידיהם את חינוך הדור הבא, לאפשר להם לשלם לכל מי שירצח את אזרחיה, ואז להמתין שבעקבות כל אלה הם יהפכו מאויב - לאוהב.
השאלה איך קורה שמנהיגי ימין, שהתנגדו בתוקף לאוסלו, מאמצים מבלי-משים את הקו האוסלואידי, ומעדיפים למסור את השלטון בעזה לידיים זרות - השאלה הזו צריכה להדיר שינה מעינינו. לא רק בגלל החשיבה הלא-הגיונית, אלא בעיקר לנוכח תוצאותיה האיומות. כך, כן כך, הגענו בתהליך מתמשך של עיוורון, אל השביעי באוקטובר.
"ועצי שיטים - מנין היו להם במדבר? יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, הביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עמהם כאשר יצאו ממצרים" - פעמיים בפרשתנו חוזר רש"י על הסיפור הנפלא הזה, בגלל חשיבותו. כאומר לנו: יעקב אבינו הכין מראש את העצים למשכן לא רק בהיבט הטכני, אלא גם בהיבט התודעתי: רד"ו שנים היו ישראל משועבדים במצרים, ולאורך כל 210 השנים הללו היה ברור להם מה המשימה שלהם בשלב בו תגיע הגלות אל קיצה.
אף אנו נלמד את בנין התודעה מיעקב אבינו: את האמת הפשוטה, שהדרך להתמודד עם עמלק היא "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" - למדנו כבר במגילת אסתר. הדרך הזו נכונה גם היום, והיא נכונה שבעתיים ביחס לעזה, שהאוכלוסייה שלה היא לא סתם "עוינת", אלא מלאת שנאה ואכזריות. את האמת הזו אנחנו צריכים לשנן עכשיו שוב ושוב, לשיר אותה, לדרוש אותה, לייצר סביבה את התודעה הפשוטה כל כך, והקריטית כל כך לביטחוננו: "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם!".