יום שישי, 08:30 בבוקר ופעילות חריגה מתועדת בשער של בית הספר 'מורשת נריה':
זרם הבלתי פוסק של המכוניות לא פורק רק ילדות עם ילקוטים, אלא אמהות.
אמהות שיכלו להיות עכשיו בבית, להספיק עוד כביסה, לסגור את הקניות או סתם לנשום רגע של שקט אחרי שבוע מטורף בבית קפה הקרוב ובואו...כולנו יודעים כמה אנחנו סוגדים ומקדשים את הרגעים הקטנים האלו ומעוררי החמצן של יום שישי.
מה אנחנו בלעדיהם?
ובכל זאת ולמרות הכול הם באו. לגמרי באו.
עד הסוף. באו לאירוע המיוחד של 'בוקר אמהות ובנות'.
ואם שאלתם איפה מתחילה התשובה לכל הידיעות על האקלים הרעיל, השיימינג והחרמות שפוקדות את מאות בתי הספר, הישיבות התיכוניות והאולפנות בארץ...ובכן, התשובה מתחילה ממש כאן.
עמדתי שם בצד והתבוננתי בפנים שלהן. וחשבתי לעצמי: זה לא עוד "אירוע בית ספרי". זו הצהרת כוונות.
כי בדור שבו הכל קורה מהר, הכל "אינסטנט" והכל דרך מסכים, אמא שמתיישבת ליד הבת שלה ביום שישי בבוקר ואומרת לה בלי מילים: "את הפרויקט הכי חשוב של חיי. את, והצמיחה שלך, והנשמה שלך".
אמא שמפעילה את הילדה שלה בפעילות ODT ובמקום למרוח עם הידיים שלה עכשיו חמאה על הקרוסאון המהביל, עסוקה במשיכה של חבל...
אמא כזו בעצם מוסרת כאן חתיכת הצהרה: אופטימיות היא לא רק מילה, היא גם דרך חיים.
בעיקר כזו שקשורה לאינטראקציה בין האמהות לילדות שלהם.
הבוקר הזה לא עסק רק בכיף וביצירה. הוא עסק בלב של החינוך - ביכולת שלנו כהורים לתת לבנות שלנו 'כיפת ברזל' רגשית.
אז על מה דיברנו בבוקר הזה עם האמהות?
בעיקר על יצירת סביבה מוגנת. וסביבה מוגנת היא לא רק גדרות ושומר בשער. סביבה מוגנת היא הידיעה של ילדה שיש לה גב, שיש לה לאן לחזור, ושיש לה כלים להתמודד עם העולם שבחוץ.
שיש לה לילדות של האמהות האלו חוסן מנטלי ושאם הילדות האלו יקבלו ארבעים במתמטיקה הדימוי העצמי שלהם לא יתפורר כמו וופל לימון פריך במיוחד.
חשבתם פעם כמה פעמים יוצא לילדות שלכם לשלוח הודעה לקבוצת הווטסאפ הכיתתית ולמחוק אותה אחרי שהם לא מקבלות מענה?
חשבתם מה המשמעות האמיתית לנפש, של בת שמוחקת הודעה?
מה בעצם ההשלכות על הדימוי העצמי שלה של הצורך שלה פשוט להעלים את ההודעה שלה ולהעלם?
אבל בשיחה שלנו, היה שם דגש נוסף קריטי, שאסור לנו לפספס:
אנחנו רגילים לבקש מהקב"ה ומהמורות ש"הילדה שלי לא תיפגע". שחלילה לא יציקו לה, שלא יבודדו אותה. זו תפילה של כל אמא.
אבל ב'מורשת נריה' העזנו להסתכל גם על הצד השני של המטבע: התפילה שהילדה שלי לא תפגע באחרת:
למה זה כל כך חשוב? כי כאן טמון הסוד הגדול של הנפש
תקשיבו טוב: ילדה שטוב לה עם עצמה, לא צריכה להקטין מישהי אחרת כדי להרגיש גדולה.
ילדה שיש לה דימוי עצמי בריא, שמרגישה אהובה, שמרגישה בעלת ערך - לעולם לא תרגיש צורך לדרוך על חברה כדי לטפס למעלה.
פגיעה באחרת היא תמיד, אבל תמיד, זעקה של חוסר ביטחון. זה הניסיון של ילדה לכסות על חור בלב שלה באמצעות יצירת חור בלב של מישהי אחרת.
לכן, כשאתן יושבות שם, אמהות יקרות, ולומדות איך לחזק את הבת שלכן, אתן לא רק שומרות עליה - אתן הופכות אותה לאדם שלא מסוגל לפגוע. אתן בונות לה קומה אמיתית של הכלה ואינטליגנציה רגשית שנובעת מתוך מקום בריא ומדויק מבחינה נפשית.
הבוקר הזה ב'מורשת נריה' הוא התשובה לכל מי ששואל "לאן נעלם החינוך?". הוא לא נעלם. הוא נמצא בשישי בבוקר, בין אמא לבת, בין שיח על מוגנות לשיח על הלב.
אמהות יקרות, האור שהדלקתן בלב של הבנות שלכן בבוקר הזה? הוא יאיר להן הרבה אחרי שצפירת השבת תישמע והשבת תצא.
כי בסוף, בסוף מה שהילדות של אותם אמהות תזכורנה זה
לא מה שאמהות הללו קנו או לא קנו להן
אלא את העובדה הפשוטה שגם ביום שישי, היה חשוב לאמא להגיע לבית הספר ולהיות בשבילה ביחד איתה. בפעילות. בשיחות. הכול...
כדי ללמוד יחד איך להיות אדם טוב יותר.