"אני לא מבין", אמר יואב בשקט.
"כל פעם שאני משתף אותה במשהו שקשה לי, במקום שזה יביא לקרבה, היא מתרחקת ונסגרת".
"כי זה לא שיתוף", התפרצה נעה.
"למה לא?", שאל יואב.
"למה? אני מרגישה כאילו עכשיו אני צריכה לטפל בך, להרגיע ולהסביר לך כמה אתה בסדר".
"יואב, כשאתה משתף שנפגעת, מה אתה מקווה שיקרה?", שאלתי אותו.
"שהיא תבין, תראה אותי ותהיה שם בשבילי".
"ומה קורה בפועל?", המשכתי לשאול.
"אני מוצא את עצמי מתחנן לתשומת לב", ענה.
"זה בדיוק העניין. הוא נפגע ומכניס אותי מיד לתפקיד של אמא שלו - האמא המרגיעה, המכילה… (שלא הייתה לו, דרך אגב). די, נגמר לי האוויר מזה", המשיכה.
"פגיעות של גבר יכולה להיות אחד מכלי ההשפעה הכי עמוקים שהוא יכול להביא לקשר, אבל רק כשהיא מגיעה ממקום נקי", אמרתי.
"מקום נקי?", התפלא יואב.
"פגיעות לא נקייה בקשר היא פגיעות שמגיעה מתוך התמקמות ילדית".
"שזה?", שאל יואב.
"פגיעות שבאה ואומרת: נפגעתי, ועכשיו תדאגי לי, תתני לי, תמלאי אותי, תראי אותי.
זו פגיעות שמעמיסה ומשאירה את האישה בעמדה של נותנת, אחראית ומשפיעה. אין לה באמת יכולת להיות האישה בקשר ולהתחבר למקום הנקבי שלה, כי היא עסוקה בלהיכנס לתפקיד האמא".
"אז מה זה להביא פגיעות לא ילדית?", המשיך לשאול בסקרנות.
"פגיעות של גבר שמוכן להיחשף בלי לדרוש ובלי לצפות ליחס מיוחד, בלי להפוך את הכאב שלו לשחקן הראשי על הבמה. זה פשוט להגיד: זה פגע בי, כאב לי, ואני נשאר כאן".
"נשאר?", שאל יואב.
"נשאר. לא מתכווץ לתוך עצמו עם רחמים עצמיים, אלא משתף וממשיך להיות נוכח ופנוי. נועה, איך תרגישי אם יואב יבוא אלייך ככה, מתוך מקום כזה, עם שיתוף של הכאב שלו?", פניתי אליה.
"אם הוא היה אומר שהוא פגוע אבל לא מצפה שאני אפתור לו את זה, נראה לי שהיה לי הרבה יותר מקום לנשום", אמרה נועה.
"ומה היה קורה אז?", המשכתי לשאול.
"אז הייתי מרגישה שיש לי לגיטימציה להגיד שכואב לי, ויהיה גם מי שיכיל את זה", ענתה.
"זה הרגע שבו פגיעות הופכת לכלי השפעה. לא כי היא דורשת, אלא פותחת שער. יואב, כשאתה משתף ממקום נקי, אתה נותן לנועה לגיטימציה להביא את העולם הרגשי שלה. עד עכשיו היא הרגישה שאין לה רשות, שהבית מלא ומישהו כבר תופס את כל הנפח", הסברתי.
"אני באמת מרגישה מוצפת ברגשות ומלאה בכאב ומחשבות, ואני לא מסוגלת להיות בתנועה של קבלה כשאני ככה".
"זה מובן מאוד. אישה לא יכולה להיות בתנועה של קבלה כשהיא מלאה עד אפס מקום. זה כמו להציע אוכל למי שהבטן שלו מפוצצת", הסברתי.
"וכאן מגיע השלב השני של ההשפעה. כשאתה, יואב, משתף ומצליח לצאת מעצמך, מסוגל להישאר נוכח מול הכאב שלה, בלי להיבהל, בלי להשוות ובלי להסיט את הזרקור אליך, אז אתה עוזר לה להתפנות", המשכתי.
"איך?"
"כי פתאום היא לא נשארת לבד עם הרגשות שלה. היא לא צריכה להחזיק אותם לבד, והיא גם לא צריכה להחזיק אותך, כי היא מרגישה שיש מישהו יציב מולה שיכול להכיל אותה".
נועה הסתכלה על יואב, פעם ראשונה מתחילת הפגישה, ופנתה אליו:
"אם הייתי מרגישה שאתה מחזיק אותי ולא שאני מחזיקה אותך, אולי הייתי יכולה להתרכך", אמרה לו, ושתיקה ארוכה השתררה בחדר.
"אז מה? אסור לי להביא כאב ופגיעות?", שאל יואב.
"אתה לא צריך לוותר על הפגיעות. כשאתה מביא את הפגיעות מתוך בחירה בוגרת ולא מתוך צורך שימלאו אותך, אלא מתוך נכונות להיחשף ולהישאר נוכח, אתה יוצר תנועה של השפעה חדשה בקשר. אתה לא מעמיס ולא מצפה, אלא פותח שער. ואז נועה יכולה להתפנות מהעומס הרגשי שסחבה עד עכשיו לבדה, ומצליחה לגלות בתוכה חלל שאליו אתה יכול להיכנס, ותגלה פתאום שיש לך המון מקום בקשר".