ישנם רגעים בחיים שבהם המציאות נדמית כתסריט של ממש. סיפורה של ספיר חיים (35), במאית, תסריטאית, מרצה וסופרת, הוא בדיוק כזה.
מי שנולדה כבת זקונים למשפחה חילונית תומכת, מצאה את עצמה מגיל אפס במסלול של "שיפוצים גופניים", כפי שהיא מגדירה זאת ברהיטות המאפיינת אותה.
בראיון מרגש באולפן ערוץ 7 היא מגוללת מסלול חיים שבו כל מכשול פיזי הפך למדרגה רוחנית, וכל דלת סגורה הפכה להזמנה לטפס דרך החלון.
"ספירה קטנה", היא מחייכת כשהיא נזכרת בכינוי שליווה את ילדותה, "נולדתי להורים מדהימים שעברו לא מעט אתגרים איתי. אני תמיד אומרת - אני לא קוראת לזה קושי, אני קוראת לזה אתגר. עברנו המון שיפוצים, ניתוחים, בתי חולים. הייתי ספירה קטנה-קטנה, ולאט לאט ניסיתי להעלות כמה שאפשר".
המעטפת המשפחתית הזו, ספוגה באהבה וביטחון, היא שבנתה את התשתית לאישיותה העוצמתית. המוטו שהדהד בבית היה חד-משמעי: "ספיר, אין דבר שאת לא יכולה. הדלת סגורה? תיכנסי מהחלון".
למרות המוגבלות הפיזית, ספיר מעידה כי תמיד חיפשה את החברה. בעולם החילוני בו גדלה, המעגלים החברתיים היו מורכבים, ולעיתים קרובות מצאה עצמה דווקא בחברת בנים, מחפשת את המקום שבו תתקבל ללא שיפוטיות. אך המהפך האמיתי החל בנקודת התפר שבין התיכון לשירות הלאומי. למרות שרצתה להתגייס לצה"ל "כמו כולם", הפרופיל הנמוך מנע זאת ממנה. דווקא שם, בתוך תחושת ה"חלק ממערכת" שחיפשה, החל הניצוץ האמוני לבעור.
"ידעתי שהשם נמצא בתחנות חיי", היא מספרת על תהליך התשובה. "אין סתם. אין דבר כזה שספיר תעבור את כל בתי החולים והכאבים האלו לבד בלי מטרה".
השיא הגיע בראש השנה אחד, כשהחליטה שהיא לא נוסעת עם משפחתה לחגיגות המקובלות. בחיפושיה אחר הדרכה רוחנית, הגיעה דרך רשת האינטרנט אל הרב שלמה אבינר. "לא ידעתי מי זה הרב אבינר ומה מעמדו. סיפרתי לו את המורכבות והוא ישר הציע לי לבוא להתארח. כשהתקשרתי לרבנים אחרים לשאול, הם אמרו לי: 'הרב אבינר אמר לך? לכי לרב אבינר'". בסופו של דבר, הרב שלח נהג מיוחד שיאסוף אותה, ומשם הדרך לעולם התורה נסללה - מהפסקת האכילה בבית ועד למעבר לקייטרינג כשר וחיפוש מדרשה מתאימה.
אימה, בצעד של תמיכה יוצא דופן, הייתה זו שמצאה לה את המדרשה בתל אביב בראשות הרב יעקב אריאל והרב יאיר בן שטרית. שם, ספיר גילתה עולם חדש. היא נזכרת בדמעות בביקור הראשון בכותל המערבי, שם חברותיה כיסו את עיניה והובילו אותה בטקס מרגש של חיבור לשכינה. "כיסו לי את העיניים ואני נכנסת... זה היה טקס של ברית, של חיבור".
השאיפה לקדושה לא עצרה בבית המדרש. ספיר, שהייתה על במות מגיל צעיר, ביקשה לקדש את כישרון המשחק שלה. בהתייעצות עם רבותיה, בחרה ללמוד בבית הספר לתורת החיים ובמכללת אמונה, מתוך הבנה שדווקא שם תוכל "להפוך את המקום החיצוני הזה, את החשיפה הזאת, לקדושה".
אולם האתגר הגדול ביותר המתין לה בזירת השידוכים. כמי שגובהה מטר ושלושים, החלום על בית ומשפחה לווה תמיד בשאלת הגובה של בן הזוג. האומץ של ספיר הוביל אותה ליזום פנייה באתר שידוכים לישראל חיים, בחור שחולק איתה את אותו הגובה. "ניגשתי ראשונה, לא מפחדים מהפחד".
אבל הדרך לחופה לא הייתה סוגה בשושנים. אחרי חודשיים של קשר, ספיר החליטה להיפרד. המחסום היה פנימי ועמוק. "התביישתי ממנו והתביישתי מכל הלבוש האחר, שבעצם זו אני. הרב שלי שאל למה קשה לי, ואמרתי לו: כי זה כמו להסתכל על עצמך במראה".
הפרידה נמשכה כמעט שנה, שבמהלכה ישראל כבר לא רצה לשמוע ממנה. אך ספיר, בעקשנות האופיינית לה, לא ויתרה. היא שלחה חברות, ערבה את המשפחה, ולבסוף, לאחר התייעצות וברכה מהצדיק מיבניאל, השניים נישאו בערב סוכות - בדיוק שנה לאחר שנפרדו. השנה הראשונה הייתה מאתגרת, שנת לימוד של שפה זוגית חדשה ומנחמת, עד שהגיע הרגע להתמודד עם אתגר ההורות.
המסע להבאת ילד לעולם היה רצוף באזהרות רפואיות. יועצים גנטיים הציגו גרפים קודרים: 85% סיכוי לילד נמוך קומה עם בעיות בעצמות.
הם עברו סבבים מייאשים של טיפולי הפרייה בבית החולים איכילוב. "כל פעם שהגענו לדופק - זה לא עבד, לא שרד. זה שבר אותי".
לאחר סדרת ניתוחים לתיקון מחיצה ברחם, הגיע הרגע הגורלי. מתוך עשרה עוברים, נותר עובר אחד אחרון, בריא ותקין. "זה היה העובר האחרון. הבריא והנסיך". יאיר נולד בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה. היום, בגיל 7, הוא כבר גבוה מהוריו בראש, עדות חיה לנס שמעל הטבע. "הוא יצא גבוה מאיתנו בהרבה", היא מתגאה.
לפני כשנתיים, שוב ניצבו חייה של ספיר בסכנה. לחץ דם ריאתי חריף הוביל לאשפוזים בטיפול נמרץ ולתלות בחמצן. "פתאום יום בהיר אחד, מוצאי שבת... חוסר נשימה מטורף. לא מצליחה ללכת, לא מצליחה לאכול". הרופאים הבהירו לה כי אם הייתה נכנסת להריון נוסף במצב זה התוצאה הייתה עלולה להיות קטלנית. "השם הציל אותי", היא אומרת בהודיה, "אני חושבת שאני אפילו לא מבינה את הגודל של הנס".
מתוך המקום הזה, מחוברת למכונת החמצן, נולד ספרה החדש: "על קצות האצבעות". "זה הבייבי הרוחני שלי", היא מסבירה את הבחירה בשם, "בפיזי נורא קשה לי להגיע למקומות, אבל לפעמים אתה צריך להתאמץ ולעמוד על קצות האצבעות כדי להשיג את היעד. אנחנו בסוף כולנו על הקצה".