במשך עשורים הפכה ישראל למעצמה צבאית, טכנולוגית ומודיעינית. אולם לצד העוצמה הזו, מתחדדת התחושה כי בזירה אחת קריטית ישראל ניצבת בפני אתגר הולך וגובר: זירת ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית.
בעולם דמוקרטי, דעת קהל משפיעה ישירות על קבלת החלטות - מאספקת נשק ועד סנקציות והפעלת לחץ מדיני. במובן זה, מסביר שמעון רפאלי, בפודקאסט "מסע בין רעיונות", הסברה איננה תוספת תדמיתית אלא חלק בלתי נפרד מהיכולת האסטרטגית של מדינה לפעול.
על רקע זה שודר היום פרק חדש שבו התארח דורון שפילמן, דובר לתקשורת הזרה ביחידת דובר צה"ל וסגן נשיא עיר דוד במשך למעלה משני עשורים, ומחבר רב־המכר "תנו לאבנים לדבר". בו טען כי הבעיה של ישראל איננה רק טקטית - כיצד להגיב לאירוע כזה או אחר - אלא מהותית: באיזו שפה היא בוחרת לדבר עם העולם.
בעוד שהנרטיב הפלסטיני מדבר בשפת מוסר - "זכות השיבה", בעלות היסטורית וצדק, ישראל מרבה להציג את עמדותיה בשפה ביטחונית: הכרח הישרדותי, היעדר עומק אסטרטגי ואיום טרור. טיעונים אלה אמנם נכונים, אך אינם מספקים במאבק על דעת הקהל.
השאלה המרכזית שעלתה בפרק הייתה: לא רק מה ישראל עושה - אלא מכוח מה היא פועלת.
בהקשר זה נטען כי ביקורים רשמיים של מנהיגים ודיפלומטים בישראל אינם צריכים להתמקד רק בהצגת איומים עכשוויים או בזיכרון השואה, אלא גם בהצגת השורשים ההיסטוריים והלאומיים של העם היהודי בארץ - מן הכותל ועד אתר עיר דוד ונקבת השילוח.
לטענת הדוברים, כאשר מנהיג זר נחשף לרצף ההיסטורי של העם היהודי בירושלים, הדיון משתנה: לא עוד ויכוח נקודתי על מדיניות, אלא הבנה רחבה יותר של יסודות הלגיטימציה.
הריאיון של קרלסון והדיון שעורר מדגישים כי המאבק סביב ישראל אינו מתנהל רק בזירת הביטחון, אלא גם - ואולי בעיקר - בזירת הרעיונות.