סגן משנה ע', לוחם בסיירת גולני שסיים באחרונה את הכשרתו כקצין בצה"ל, מספר בראיון לערוץ 7 על המוטיבציה הייחודית שלו לצאת לקצונה שמקורה במלחמה.
ע' הגיע לקורס הקצינים לא רק כדי להוביל, אלא כדי להשלים דרך שנקטעה באכזריות במהלך הלחימה ברצועת עזה. סיפורו הוא סיפורו של צוות אחד, מגובש בצורה יוצאת דופן, שחווה שתי מהלומות קשות בזמן קצר, אך סירב להישבר.
השנה האחרונה הייתה עבור ע' רצף של לחימה אינטנסיבית ועיבוד של אובדן אישי עמוק. "זה הסיפור של הצוות שלי, צוות מאוד מיוחד ומגובש שחווה שתי אבדות לא פשוטות", הוא משחזר.
האובדן הראשון היה של סמל ראשון ים פריד ז"ל, דמות שהייתה עמוד התווך החברתי של הצוות. לא עבר זמן רב, והצוות ספג מכה נוספת, קשה לא פחות: נפילתו של מפקד הצוות, סרן רעי בירן ז"ל. עבור ע', לא היה מדובר רק באובדן של מפקד וחבר אלא בהרבה יותר מזה. "בתקופה לא פשוטה של לחימה, לאבד בכזאת צפיפות תוך כדי לחימה אינטנסיבית של הצוות גם מפקד וגם חבר - זאת לא סיטואציה פשוטה", הוא מעיד.
באותם ימים טרופים, ע' מצא את עצמו בדילמה פיקודית ומוסרית קורעת לב. בזמן שהצוות שלו נלחם וספג אבידות, הוא מילא תפקיד פיקודי על הטירונים של היחידה. המרחק מהחברים בחזית יצר אצלו תחושת אשם ובלבול שתקפה אותו דווקא ברגעים הקשים ביותר. "זה עושה לך מחשבות", הוא מודה בכנות, "אתה לא נמצא שם ברגעים האלה, כי בשביל זה אתה עושה מסלול - בשביל להיות עם הצוות ברגעים האלה. ואני זוכר שבאותם רגעים ממש שאלתי את עצמי: 'מה שאני עושה עכשיו זה הדבר הנכון? אולי שם צריך אותי? לא צריך להיות עם הצוות שלי?'".
השאלות הללו, שבערה בו התשוקה להיות לצד חבריו בקו האש, הן שהובילו אותו בסופו של דבר להחלטה לצאת לקורס קצינים. הפיקוד תמיד קרץ לו, אך הנפילה של ים ורעי הפכה את השאיפה למשימה.
הוא מספר בהתרגשות על המפגש עם משפחתו של ים פריד ז"ל, מפגש שבו נסגר המעגל והתקבלה ההחלטה הסופית. "רציתי פיקוד הרבה זמן, אבל אחרי שים נפל היה לי מאוד ברור שאני הולך להשלים את הדרך שלו. אני זוכר שישבתי עם ההורים המדהימים שלו אצלם בבית ואמרתי להם שהחלטתי לצאת לקצונה ושהצוות שלי ייקרא 'צוות ים'".
ע' אינו היחיד במשפחתו שבחר בנתיב הפיקוד. מדובר במשפחה שהפכה את השירות הקרבי והקצונה למסורת מחייבת. אחיו שירת כקצין לוחם ועבר אירועים קשים בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר, ואחותו הייתה קצינת האג"ם הראשונה בצה"ל שאינה קרבית.
כאשר הוא נשאל על רגעי השיא בקורס, ע' לא בוחר בטקס הסיום המרהיב או בחשיפת הדרגות, אלא ברגע של מאמץ פיזי קיצוני שבו הרגיש את נוכחותם של חבריו שנפלו. זה קרה ב"בוחן המ"מ" המסכם, המבחן התובעני ביותר בקורס שכולל ניווטים, מבחנים עיוניים ומבחן פיזי מפרך, כל זאת ללא שינה. "היה לי ביד ימין את הצמיד של רעי ז"ל. חשבתי שהגעתי לנקודה הזאת בזכותם ושהם איתי לאורך כל הדרך".